הרולד שימל, קש

פורסם בתאריך 16 בינואר 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

הרולד שימל, שספרו החמישי, "קש", ראה כעת אור, אולי אינו מוכר לקהל הרחב, אבל לאוהבי שירה עברית הוא מוכר היטב, בעיקר בגלל ששירתו מיוחדת ומקורית כל כך. הייחוד הזה מזכיר מבחינות רבות את ייחודה של שירת אבות ישורון ז"ל – שימל, כישורון, כותב שירה יומנית מאוד, נדיבה במילים (יכולתי לומר פשוט "פטפטנית", אבל אז היה מתעורר החשד שיש כאן ביקורת – והאמת היא שאין); שירה שעסוקה באופן אובססיבי בזיכרון, על הבטיו הפרטיים והחמקניים ביותר אך גם הרחבים והעקרוניים; שירה מוזיקלית מאוד, אבל כזאת הנוטה דווקא למוזיקה אוונגרדית, דחוסה ושבורה, שלאוזן אטומה או שמרנית מדי עלולה להישמע בלתי-מוזיקלית לחלוטין; ומה שאולי הכי משמעותי – שירה הכתובה בעברית יוצאת דופן, הנשמעת כמעט כמו שפה אחרת, מין דיאלקט של תרבות עברית אלטרנטיבית.

עד כאן הדמיון ומכאן להבדלים. ישורון ברא את שירתו מתוך השירה העברית של שנות השלושים והארבעים – של אלתרמן ורטוש, למשל – ועשה זאת במידה רבה על דרך ההיפוך: כל מה שהם עשו ככה (נניח: אלגנטי ומוגבה וקסום) הוא עשה ההפך, כלומר מעך וקרע והידק לעפר וערבב עם יידיש וערבית. שימל, לעומת זאת, לא צמח כאן, אלא ייבא לשירה העברית מסורת ספרותית הרבה יותר חזקה ממנה – את המודרניזם האמריקאי של המאה העשרים.

הוא לא רק ייבא אותה, הוא גם בא ממנה. הוא נולד ב-1935 בניו ג'רזי, עלה לארץ ב-1962, התחיל לכתוב באנגלית ורק בשלב מאוחר יחסית, בעקבות ההגירה, עבר לעברית. בלי להיכנס לדיונים היסטוריים פרטניים, אפשר לומר על המודרניזם בשירה האמריקאית שהוא מיזג בתוכו שתי מגמות-עומק מנוגדות לכאורה, הקשורות שתיהן למעמדה המשתנה של אמריקה ביחס לאירופה – מפרובינציה מרוחקת, הנהנית מחסדי החופש והפראות, לבירת התרבות המערבית, המעמיסה על גבה את עול המסורת שנולדה מעבר לאוקיינוס. כך נולד הצירוף הנפלא והסבוך של שירה שמבחינה צורנית היא לעתים קרובות פורצת גדר ופורעת סדר, חושנית וכמעט חסרת עכבות, אך בה בעת מחוייבת באופן עמוק ל"תרבותיותה" – וליתר דיוק: להפגנת אינטימיות שורשית, אישית מאוד, עם המסורת האירופאית הגדולה, על לשונותיה ומקורותיה הרבים והעשירים.

שימל הוא המודרניסט האמריקאי שלנו: מצד אחד אוונגרד שמחפש מוזיקה ושפה ותחביר חדשים ומקוריים ככל האפשר, מצד שני שחייה בסגנון חופשי במרחבים גדולים, סוערים ומתערבלים של זיכרון אישי ותרבותי. העובדה שעברית ישראלית בת זמננו אינה שפת אמו חידדה והעצימה את שתי המגמות האלה, כי היא פתחה בפניו את כל רבדיה של שפתנו העתיקה, ואיפשרה לו לגבש מתוכה עברית עצמאית מאוד, מרובת ממדים ומקורות. התוצאה היא הרפתקה פיוטית פנטסטית שבליבה עומד פרדוקס: הפואטיקה שצמחה בארצות-הברית מתוך תודעה חריפה של כוח פוליטי-כלכלי עולה ומרכזיות תרבותית, נאלצה בגירסתה הישראלית למצוא לעצמה מקום צנוע בשולי השוליים המעודנים של מערכת ספרותית חלושה, שבטית ופרובינציאלית.

"קש", ספרו החדש, הוא פואמה יומנית ארוכה מאוד המורכבת מ366 פרקים – שס"ה גידים או ימים בשנה ועוד אחד. כל פרק מורכב מעשר שורות – שני בתים בני ארבע שורות וצמד שורות לסיום. הוא נכתב כנראה בסביבות 2005, כששימל היה בן שבעים. מותם של דן צלקה ודליה רביקוביץ באותה שנה מגיח בכמה מהשירים. רביקוביץ היא גם המשוררת שנרמזת בשורה הראשונה של השיר המצורף לרשימה. הזדקנותו של המשורר עומדת לעיתים ברקע, ועימה הזמן החולף ושובל-כוכב-השביט של הזיכרון שהוא מותיר אחריו – אינספור פכים קטנים של שברי זכרונות עתיקים ורעננים והגיגים על שירה וספרות וציור ומוזיקה והתמסטלויות והתחרמנויות וציורי נוף קטנים ורגעי הווה מנצנצים. אני יודע שהתיאור הזה נשמע מטושטש במקצת, אבל זה מה יש. מצד שני – ב366 קוביות החציר האוונגרדי שמהם מורכב "קש" מנצנצים ללא הרף סיבי זהב של שירה צרופה, וזה מספיק.

shimel

הרולד שימל, קש, אבן חושן

  • רשימה של דרור בורשטיין על הספר ארעא ב'הארץ'.

תגיות: , , , , , ,

יום שישי, 16 בינואר, 2009 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים