בשקט בשקט, כמעט מתחת לרדאר, ראה אור אחד מספרי השירה החזקים והכואבים ביותר שקראתי מעודי – "עד עצם היום", ספרה הרביעי של המשוררת ענת זכריה. הוא שייך למסורת ספרי הקינה הגדולים, מ"איכה" המקונן על חורבן ירושלים, דרך מחזורי הקינות שכתבו שמואל הנגיד על מות אחיו ושמעון אדף על מות אחותו, ועד ל"מיגו" שבו חדוה הרכבי מקוננת על מות בנה, וכמותם הוא מצליח לצלול אל מעמקי הצער והזעם ולשלות מהם יצירת מופת. הוא גם נבדל מהם בכמה דרכים, למשל בנימה המופנמת שלו, בהרגשה שהשירים נכתבו כמעט נגד רצונה של המשוררת, מתוך קריסה פנימית, במין ענייניות חנוקה, בלי קול, בלי כוח, בלי שום זכר לאמונה או לתקווה. אך לא רק בסגנונה של הקינה מתייחד ספרה של זכריה אלא גם בנסיבותיה ובמושאה: לא על עיר, אח או אחות, הורה, צאצא או חבר אהוב, אלא קינת אישה על אהובה ובן זוגה שמת ממש באמצע חייהם המשותפים, קרס לצידה, מול עיניה, על חוף הים, וברגע אחד – רגע שקשה לאמוד את אורכו, ואולי הוא נמשך עד עכשיו, "עד עצם היום" כשם הספר – הותיר אותה להתמודד לבדה עם גוף שהפך לגופה ואהבה שהפכה לבדידות נטולת נחמה.
הספר נחלק לשניים: במחציתו הראשונה שירים שעוסקים במוות עצמו, ובשניה שירים שעוסקים בריק שנותר אחריו. לשירי המחצית הראשונה עוצמה שקשה לשער דווקא בזכות הקונקרטיות שלהם – התמונתית, הסיפורית, הגופנית. זכריה נאחזת בכל כוחה בהתרחשות הנוראה עצמה, ב"עצם היום" ואפילו ב"עצם הרגע" שבו הכל קרה, וגם בכך ספרה נבדל מספרי קינה רבים – בהקשר שכמו כפה על המשוררת לרכון ממש על פי הבור, לאו דווקא זה שהגופה נטמנה בו אלא החור או הקרע ברצף הזמן שבו נשמת האהוב יצאה. אפשר לשאול מה הכוח המיוחד שאפשר למשוררת להיות קרובה כל כך לעצם האובדן, והתשובה לא תהיה שלמה אם לא ניזכר בכך שרגישות וקשב לגוף ולקורותיו ייחדה תמיד את שירתה של זכריה, גם כשהגוף היה מוקד מלא חיים של תשוקה וזעם, עונג וכאב. כעת נחשפים קוראיה לגילוי נוסף של הקשב הזה, אם כי הפעם מזווית אחרת, טראגית: לא לגוף החי אלא לריקנות שחודרת לגוף כאשר הוא מת, ומתפשטת ממנו לעולם כולו.
השירים עוקבים אחר מסע גופו של האהוב מחוף הים שבו קרס דרך בית החולים ועד להלוויה, ובמקביל אחר מסעה של המתאבלת בעקבות הגוף הזה והיעלמותו. שירי ההלוויה מדגימים את בדידותה הבלתי חדירה ואת הבוז והזעם שבהם היא מקדמת את הנסיונות לנחם אותה, ואז הכל קורס שוב אל מחציתו השניה של הספר. שום דבר לכאורה לא משתנה, אבל מה שהיה חד וחותך כל כך במחצית הראשונה, מכיוון שהיה מרוכז כולו בגוף שהפך לגופה – "אין כאן תוהו ובוהו/ כי אם סדר, פרספקטיבה צרה,/ רגע שנגזם בדייקנות" – מאבד בהמשך גם את האחיזה האחרונה הזאת, וחושף ביתר שאת את הריק שנותר. הבדידות מתגלה שוב, הפעם לא ברגע המוות אלא בישימון התפל שלאחריו, ובאמצעות הישימון הזה מתבהרת הפואטיקה יוצאת הדופן של זכריה ב"עד עצם היום", שאפשר לתאר ככתיבה ללא אוויר לנשימה, או ליתר דיוק: רק עם האוויר שנחוץ לנשימה ולא יותר, במה שכיניתי קודם "עניניות חנוקה". התחושה היא שכל אחד משירי הספר מדגים בקוצר הנשימה שלו את הקריסה שפותחת אותו, והספר כולו הוא רישום של קריסה סופית ואינסופית גם יחד: סופית כחיי הגוף, אינסופית כהתמשכות האהבה והאבל.
ענת זכריה, עד עצם היום, מקום לשירה
- לרשימה על "יפה אחת קודם".
- לרשימה על "בגלל טעות אנוש".
- לרשימה על "פלשתינה אי".