על נתן זך

פורסם בתאריך 13 בנובמבר 2020 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

איך מספידים את נתן זך? איך מתחילים במלאכת ההבחנה בין האיש לאושיה, בין המשורר ללהקת המיתוסים שמזמזמת סביבו ומכסה על זכרו? אולי מתחילים בטעם. לזך, כשקוראים אותו, יש טעם. והטעם הזה מר. "אני רומנטיקן מר מאוד," הוא העיד על עצמו באחד משיריו הזכורים והמצוטטים ביותר, ובאחד מפזמוניו הכי ידועים הוא מזמר יחד עם שלום חנוך ונורית גלרון: "קברו אותי בחלקה של עפר/ ומר לי, מר לי בפה". זך היה איש מר ומשורר מר. לטוב ולרע. ואם רוצים לשרטט "קווים לדמותו", אפשר אולי לנסות להבחין בין סוגי המרירות השונים שלו, ולהתחיל בסוג הכי נגיש – המר-מתוק.

מר-מתוק היה טעמם של שירי האהבה-לא-אהבה הרבים שכתב, אלה שאפשרו לו, למרות אופיה האינטלקטואלי במודגש של שירתו, להיות משורר פופולרי, מובן ומוכר, אהוב על רבים. זאת היתה לעיתים קרובות אהבה מוחמצת, אבודה מראש – כזאת שמתעקשת לאבד את עצמה לדעת ואז לקונן על מותה בקול גדול – אבל זך, בשיריו, ידע להמתיק את האובדן הזה, וליתר דיוק: להעניק לו ארומה מרה-מתוקה, סנטימנטלית אבל בדיוק במידה הנכונה, כמו ב"יופיה אינו ידוע", השיר שזכה כבר לפני שנים, בנעורי הרחוקים, ללחן יפה במיוחד של שלמה ארצי: "יופיה אינו ידוע. ולי אסור לומר/ זאת לעצמי אפילו. עלי להתאפק ולטייל/ בשעות הערב, כשצל נופל על צל,/ ולהסתפק לי בשתיקה ולא לצעוק. לשים לי זאת לחוק:/ לא לעמוד יותר מדי ליד גדר,/ ללכת הלאה כשמשב של סתיו עובר/ לא לשמוע בדבר בה הנערים/ ובגלגל בה הדברים המתוקים…"

והיה לזך גם מר מסוג אחר. הרבה יותר אכזרי. מר כעפר. מר כמוות. מרבצים של בדידות וצינה ויאוש בלתי מנוחם. וכדי להסביר איך זך הפך כבר בשנות החמישים והשישים למשורר נערץ – לפני שהתחילו להלחין את שיריו, והרבה לפני שפרסונת "המשורר הגדול" צמחה סביבו כמו יאור סביב תמסח – אפשר לומר: זך של אז היה נחוש להכחיש את המר-כמוות הזה, לשים אותו בסוגריים או להציב אותו בתוך מרכאות, וכדי לעשות זאת חתר לברוא באמצעות מילים יופי חד פעמי שיהיה בכוחו להסיח ממנו את הדעת ולו במקצת. לא להמתיק את הצער כמו בשירי האהבה-לא-אהבה, אלא להשקיט או לנטרל אותו – להפוך אותו לנוף, למשחק של אור וצל, למנגינה: "שירה יכולה לצייר תמונה:/ הרכסים האלה באור זית ערוף,/ דמדומים מבשילים, עץ כהה, גם זה יין. היא יכולה// להיות היא עצמה תמונה, השקפה/ של מילים בסביבתן הקסומה, הפורה. נוף דומה מאוד/ לשמחה או לעצב…" אני זוכר כמה קסם הילכו עלי שורות השיר האלה, ושורות רבות אחרות של זך, כשרק התחלתי להתוודע לאהבתי לשירה. אבידן היה הראשון שגרם לי לקרוא שירה מתוך להט וסקרנות, אבל זך היה הראשון שגרם לי לנסות לכתוב בעצמי, ולמלא מחברות בחיקויים לשיריו. את צערו הגדול לא הבנתי, לא יכולתי להבין, אבל חשתי בו מבעד למסכי היופי המילוליים שהוא רקם. וכך, רחוק ובלתי מובן, כישף הצער הזה קוראים רבים, וגם אותי.

והיה לזך גם מר מסוג שלישי, הרבה פחות מוצלח. מר מהסוג המריר והממרר ("מתבכיין" בישראלית מדוברת) – מרירות שהקהתה רבים מהדברים שכתב ועשה מאז ששב ארצה מאנגליה בשלהי שנות השבעים. זה היה לא פחות ממבהיל: המשורר שהערצתי, שאהבתי כל כך את שיריו, הפך במין מטאמורפוזה לא מפוענחת – לפחות אז לא הצלחתי לפענח אותה – לדמות עכורה ומעכירה. השיא היה כמובן שנים אחר כך, בהתבטאויות הגזעניות המבישות שלו נגד מזרחים, אבל העכירות עצמה ניכרה הרבה קודם. אני זוכר היטב את התימהון שבו קראתי אז את הרשימות והמאמרים שפרסם בעיתונים – כמה הרבה להג ופוזה היתה בהם, וכמה מעט חיים, סקרנות, יכולת הבחנה. מי שכתב "אני רוצה תמיד עיניים" איבד לגמרי את העניין ביופי שיש לעולם הזה להציע. הוא לא איבד את פקחותו והשכלתו, כמובן, וגם לא את כשרונו ליצור את הרושם שיש לו משהו מעניין לומר, אבל הטקסטים עצמם נעשו יגעים וריקים. נכון שגם שירתו השתנתה, נעשתה מרושלת יותר, אבל בה אפשר עוד היה לשמוע את הד הכאב המר של שירתו המוקדמת – מעין יבבה עתיקה אובדת בריק. שום דבר דומה לא הדהד בפרוזה הביקורתית שלו.

חשוב להדגיש את הריקנות הזאת, משום שבדברי ההספד הרבים שנכתבו על זך בשבוע האחרון הודגשה שוב ושוב חשיבותו לא רק כמשורר אלא גם כקובע טעם, מבקר, הוגה ספרותי. אלא שמעבר לטקסט או שניים שפרסם בשנות החמישים והשישים, שגם הם מאכזבים מאוד בקריאה חוזרת, זך מעולם לא היה מבקר מעניין או הוגה מעמיק. הפרוזה שלו היתה תמיד דלה ומאולצת. הוא היה משורר, משורר מראש ועד זנב, ואת השפעתו הגדולה רכש בזכות השירים שכתב. השירים הם שדיברו בעדו וניסחו למענו את השקפותיו בצורה המשכנעת ביותר: הן את נטיות ליבו הספרותיות והן את ביקורתו הפוליטית, כמו באחד משיריו המשמעותיים ביותר, אולי המשמעותי מכולם – השיר שבו התגלתה מרירותו במלוא עוצמתה, והתעלתה לשיא של צידוק ותוקף – "על הרצון לדייק" שנכתב בעקבות טבח סברה ושתילה: "אז היתה הגזמה גדולה במנין הגופות:/ היו שמנו כמאה והיו שמנו כמאות/ וזה אמר ספרתי 36 נשים שרופות/ וחברו אמר לא צדקת, כי רק אחת-עשרה/ והמִשְׁגֶּה מכוון הוא ופוליטי, לא יד המקרה/ ואם כבר פתחתי, אומר גם זה/ שרק שמונה נשים נשחטו, כי שתים נורו/ ויש אחת מפוקפקת ולא ברור/ אם נשחטה, נאנסה או רק שוספה בטבור/ וגם בעניין הילדים עוד לא נאמרה המילה האחרונה…" – וכך עד למילות השיר האחרונות: "שהרי הרצון לדייק אנושי לא-פחות/ מן הרצון להרוג, לאנוס, לרוצץ, ולאבד מן העולם/ את אויבך, יריבך, שכנך ממול, את הזר החשוד, או כך סתם/ כל גבר, אשה, וילד אשר בעולם".

יום שישי, 13 בנובמבר, 2020 היכל התהילה

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים