אם שואלים מהו מרכז הכובד של השירה הישראלית בת זמננו, אם מבקשים לתאר את הציר שסביבו היא נעה, התשובה הפשוטה ביותר תהיה: חפשו בשירתה של שולמית אפפל. אפפל היא המשוררת שמשקפת באופן הצלול והממצה ביותר את התהליכים שעיצבו את השירה הזאת בשבעים וכמה שנותיה. ואספקט חשוב במיוחד של התהליכים האלה היה שתיקה. קריסה פנימית. גלות פנימית. בעצם כמעט היעלמות.
קרוב לשנות דור חלפו מפרסום ספרה החמישי של אפפל ועד פרסום ספרה השישי, "פחות מאמת אין טעם לכתוב", בשלהי 2012. קרוב לעשרים וארבע שנים של אלם, של צער משתק, ובעיקר של הפנית גב למרחב ספרותי שאמנם סימן אותה כמשוררת משמעותית אבל גם עשה הכל כדי לדחוק אותה לפינה – פינת המשוררת "האקזוטית". זו שכותבת שירה "נשית" מדי, "גלותית" מדי, "צבעונית" מדי. משוררת שבניגוד לפליטים ובני פליטים אחרים בשירה הישראלית הצעירה של אז לא ניסתה להסתיר את תחושת הפליטות והעזובה שליוו אותה לכל מקום – למשל: את צל הדור השני לשואה שקרע את חייה – וליתר דיוק: לא ידעה להלביש על הפליטות הזאת מסכה של ישראליות-בוטחת-בעצמה כמו שבנות ובני דורה נדרשו וידעו לעשות.
ואז האלם הזה נשבר, ובעשור האחרון אפפל לא מפסיקה לכתוב ולפרסם שירה מפליאה בעוצמתה, עוצמה שנובעת בדיוק מאותו מקום שגרם לה בעבר לשתוק – מנאמנותה לעצמה. נאמנות לתהום העמוקה, נטולת הקרקעית, של זכרונותיה הרבים מספור, הממשיים והדמיוניים, החצובים מליבה והשאולים מאחרים. זכרונות שחלמה בהקיץ וזכרונות שהקיצה מהם כמו מתוך סיוט. או במילים אחרות: נאמנותה לאמת, זו שעל פחות ממנה אין טעם לכתוב. נאמנות לאמת גם כשהיא מבהילה ומפחידה ומחרידה, גם כשהיא בלתי נסבלת עד כדי כך שהיא נאלצת להפוך לסיפור, לבדיה, למעשיה, להזיה, לשיר.
ומה שהכי מפליא – שככל ששיריה של אפפל אישיים יותר, ככל שהם פרועים יותר בנכונותם לשלב בין מצבי תודעה מנוגדים, ככל שהיא נופלת עמוק יותר לסבך זכרונותיה וחלומותיה הכמוסים ביותר, כך מתחזקת ההרגשה ששיריה מדובבים סיפור רחב הרבה יותר משלה – סיפור על חברת מהגרים ופליטים שמצטיינת דווקא באלימותה כלפי מהגרים ופליטים, מצטיינת עד כדי כך שהיא חותרת להפוך גם את מי שנולדה כאן למהגרת או פליטה בארצה. ואולי זה דווקא הגיוני שמי שנתפסה כלא-מספיק-בוטחת-בישראליותה בראשית דרכה הספרותית, בשנות השישים והשבעים, ונלכדה בעקבות כך בשתיקה ארוכה כאורך הגלות, מתגלה כעבור כחצי מאה כמי שמתייצבת במרכז הכובד של השירה הישראלית, ומסמנת את קווי השבר שחלקים רחבים מהחברה הישראלית עדיין נעים סביבם.
