נמרוד ברקו, שספר הביכורים שלו ראה כעת אור לאחר יותר מעשרים שנה של כתיבה במסתרים, שיך למסורת משוררית נדירה למדי שחבריה חותרים, ואולי נאלצים, להמציא למען שירתם עברית כמו-חדשה או כמו-אחרת – דיאלקט פרטי-למחצה שחורג מקשת העבריות המוכרות (ככל שפה גם העברית היא שפות רבות) באמצעות שימוש בתחביר לא מקובל, אוצר מילים מיוחד וכו'. שמו של הספר – "תקופת-הכוכב שטרם נתפתחו-בו-עיניים" – רומז אולי לכך שיש לפתח עינים מיוחדות כדי להבין את שפתו, אבל האמת היא שלמרות הזרות והקושי יופים של השירים גלוי גם לסתם עיניים פקוחות של אוהב/ת שירה.
הרצון לברוא עברית חדשה או אחרת קשור אצל ברקו לחווית היסוד של שירתו: לתחושה שהמציאות עצמה היא בלתי נגישה או נסתרת, ושהעולם הזה, המוכר והידוע – עולם האדם והגוף והבשר והמשפחה והפרנסה ושאר המוסדות החברתיים – אינו אלא מין כלא או קליפה שהאמת לכודה עמוק בתוכה או הרחק מחוצה לה. ההרגשה שעולה מן השירים היא שחושך עבה וסמיך במיוחד נפל על העולם, חושך שמחייב, כאמור, עיניים מיוחדות – אולי עיניים שמתהפכות בחוריהן, ואולי כאלה שמכסות על פי האגדה את גופו של מלאך המוות. "ליבי שחור וצומחות בו מנורות" הוא כותב באחד השירים, אולי כדי להבהיר כיצד העיניים האלה מתהוות. וכדי שאפשר יהיה לתאר את מה שעיני החושך האלה ספק-רואות-ספק-הוזות יש גם צורך בשפה מיוחדת, מין שפת צופן – שפה הדומה במקצת לשפת הקבלה או החסידות ובכל זאת קרובה יותר ברוחה לשפת השירה העברית של המאה העשרים – שמטרתה היא לשמור על זכרה של האמת האבודה עד להתגלותה מחדש באחרית הימים.
מדובר כמובן בהשקפת עולם מיסטית, אבל אצל ברקו היא לובשת אופי מסויים מאוד שאפשר לכנות "גנוסטי". גנוסיס, מילה יוונית שפירושה דעת, הוא כינוי מקובל לרעיונות שפרחו באגן הים התיכון בימי ההתהוות של הנצרות הקדומה והתיחדו בדואליזם אלים במיוחד של רוח וחומר, אור וחושך, טוב ורע. הדואליזם הזה מוכר לנו היטב מתולדות היהדות, אבל בגרסתו הגנוסטית הוא אפל ואכזרי פי כמה. והאפלה הזאת היא שמעניקה לשירתו של ברקו את כוחה המיוחד. תחשבו על זה – שירה שעוסקת בפגיעות קיצונית, ומתוך כך באלימות קיצונית, באימה ובצער ובעיוורון וביתמות של החיים בחושך, שעל מנת לא לטבוע ביסוריה חותרת ללכוד אותם במין שפת קודש זרה במתכוון, מין עברית-שאינה-עברית, ונעזרת לשם כך במבנים תחביריים הדומים בדפוסם העקלתוני למיטת סדום או גלגל עינויים. ואף על פי כן, למרות האכזריות הזאת, שפוך על הכל מין אור זר, ירחי או לילי, שנובע מחרירי העיניים הצרים ככוכבים ששירתו של ברקו פותחת אל תוך האפלה.
יש מתח מובנה בין מיסטיקה ושירה, ולטובת ברקו צריך לומר שהוא קודם כל משורר. רעיונותיו וחזיונותיו, זרים ככל שיהיו, מסורים לגמרי לאפלת העולם הזה. הוא לא בורח לעולמות עליונים אלא מתאר שוב שוב את הדרך שבה הרוח נלכדת בבשר והבשר נקרע מרוב תשוקה להיפתח לרוח, כמו בשיר "האנושי", שבהם אברי הגוף מתגלים כ"פתחים, חרכים, כוויות, דפנות של עור", ובהמשך כ"חרכים של כלי דם" וכ"חרכי רקיע" – ורידים או עורקים שנחתכים כדי לפנות מקום הן למוות והן לאלמוות, כמו בהתאבדות או בטקס דתי הכרוך בהשחתה עצמית. הרקע המיסטי רק מחדד את קווי המתאר של הבשר המעונה והחיים בעולם הזה, שברקו מדמה לא פעם לצינוק, חדר חקירות או מחלקה פסיכיאטרית – דימויים ששבים ומתגלים לאורך הספר כשהם נעים בין מציאות קונקרטית, הזיה ומטאפורה. ברקו אינו חדל להזכיר לנו שלא צריך להיות לכוד בין קירות כדי להרגיש זר או להיטרף מגעגועים, אבל משהו בעוצמת החוויה מעניק לה חושניות יוצאת דופן. ודומה שבדיוק שם, במרחב שבו הבשר המעונה והרוח המתייסרת מתהפכים זה בזה ומזדווגים זה עם זה במלוא יופים וכיעורם, שוכנת הבשורה המיוחדת של שירת ברקו.
נמרוד ברקו, תקופת-הכוכב שטרם נתפתחו-בו-עיניים, פרדס