המנהג המשונה להוציא לאור שני ספרים של אותו משורר בעת ובעונה אחת הולך ותופס תאוצה. מייסד הזרם היה שלומי חתוכה שפרסם לפני כמה חודשים את "אי" ו"יבשת". בעקבותיו הלכה המשוררת ארלט מינצר עם הצמד "איך אגיד איננו" ו"שירים קטנים". ועכשיו מצטרף למגמה אלון בר, שבמקביל לספרו השני, "שיקגו קרית גג", מפרסם גרסה ערוכה מחדש של ספרו הראשון, "כל יום דבר נופל", שראה אור לראשונה ב2016. עיקרון הכפילות מתגלה אצל בר פעמיים: לא רק בהחלטה לפרסם שני ספרים במקביל אלא גם בהחלטה, שאין לה כמעט תקדים, לפרסם שתי גרסאות שונות לחלוטין של ספרו הראשון בהפרש של ארבע שנים בלבד. אפשר לנסות לברר את ההקשר הביוגרפי של ההתרחשות (סכסוך לא מעניין בין המשורר למו"ל הקודם שלו) אבל ברור שהמניע העמוק לכפילויות הוא פואטי. המתח החריף שאלון בר כותב מתוכו מעניק לשיריו איכות מיוחדת במינה, אחוזת תזזית, שמעודדת שכתוב מתמיד.
בר הוא לא המשכתב הראשון בתולדות השירה העברית. התנ"ך הוא הדוגמה המופתית ביותר ליצירה שנולדה משכתוב בלתי פוסק, אבל יש להודות שהמשכתבת המשמעותית ביותר בשירה הישראלית של הדור האחרון היא חדוה הרכבי, שרבים משיריה הם גרסאות מעובדות, הולכות ומשתכללות, של שירים מוקדמים שלה. המניע לשכתוב דומה אצל שני המשוררים: קושי גדול עם רצף, בעיקר עם רצף הזיכרון לטווח ארוך, זה שנאחז בילדות ובמשפחת המוצא. הקושי לזכור ולהיזכר מחולל תזזית קיומית ופואטית, המתבטאת בין השאר בצורך לשוב ולתקן מה שכתבת. השירה עצמה מתגלה כאמנות של שכתוב – שכתוב הזיכרון, החיים, ההוויה – אם כי השכתוב הוא לא לגמרי חופשי: רק מתוך נאמנות בלתי נדלית למה שנשכח והושחת יכולה להיווצר התזזית המסחררת שאפשר למצוא בשירתם של הרכבי ובר.
לכאורה אפשר להסביר את התזזית של בר בצורה פשוטה יותר: להצביע על כך שהוא שייך למקטע הלהט"בי בקשת משוררי ערספואטיקה, או למקטע המזרחי של קשת השירה הלהט"בית הישראלית, ולהסביר שהקושי שהוא מתמודד איתו אפילו מסובך יותר, שכן הוא כרוך גם בפצע מעמדי. אבל בר הוא קודם כל משורר, והוא נבחן בעוצמה הקונקרטית של שיריו. ההבחנות הסוציולוגיות הן רק הבהרות בדיעבד לכמיהה שלו לזכור את מה שהוא היה מעדיף לשכוח, ולצורך שלו לברוא מחדש את מה שנלקח ממנו. בספר הראשון הכמיהה הזאת באה לידי ביטוי בשתי צורות עיקריות: בשירים מופלאים, רווים בכאב בלתי נתפס, המופנים לאם, ולא רק לאם אחת אלא לסדרה של דמויות אמהיות – התזזית בשירת בר כה גדולה שאפילו דמות האם מתרסקת אצלו לכמה גרסאות – ובשירים חזקים לא פחות המתארים את סבך הפחד והתשוקה הכרוך בהתבגרות הומוסקסואלית במרחב עוין.
ועכשיו בא הספר השני, או ליתר דיוק: הפרסום המקביל של שני הספרים הראשונים, ואפשר לחוש כיצד מבעד לרצף הפרסומים השונים מושגת לראשונה תחושה של שיווי משקל בין זיכרון ושכחה, או בין מחיקה ושכתוב, בשירתו של בר. שני הספרים מצויינים, והחידוש בספר השני ניכר בשירי האהבה הרבים הכלולים בו. אלה הם שירי אהבה לאחר פרידה: שירי אהבה לגבר שנטש. ועם זאת, למרות הפרידה, האהבה ניכרת בהם היטב בעצם האפשרות להתגעגע בלב שלם, להתאבל, לזכור, למצוא עוגן בעבר. הם מאפשרים לבר ליצור מה שהוא מכנה "זיכרון שני", כזה שממלא חלק מהחורים שנפערו בזיכרון הראשון, האבוד. וכך, דווקא בשירים של אבל וגעגוע, מתגלה לבר נחמה חדשה – לא רק הנחמה שבכתיבת שירה, שבלטה בספרו הראשון, אלא גם הנחמה שבאפשרות לשוב ולאהוב.
אלון בר, כל יום דבר עובר, הוצאת בית עמרם.
אלון בר, שיקגו קרית גת, הוצאת בית עמרם.