ישראל דדון, שירי עזובה לאהבה

פורסם בתאריך 19 ביוני 2020 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ברגע שהתחלתי לקרוא את "שירי עזובה לאהבה" של ישראל דדון, האחרון במשוררי חבורת ערס פואטיקה שזכה להוציא ספר, הבנתי שנפל דבר בשירה הישראלית. השירים הכו בי מייד בעוצמה בלתי מוכרת, מחרידה לפעמים, הדבר הראשון שהבחנתי בו כשניסיתי לפרש לעצמי את מקורה של העוצמה הזאת היה האופי הכמו-התאבדותי של רבים מהם. הנה משורר שמתאבד על השירים שלו, חשבתי, הולך איתם עד הסוף, עד עינות העצב. וגם: הנה משורר שהמצוקה שלו ותודעת המצוקה שלו כל כך חשופות, כל כך נטולות מתרסים ומחיצות, שאין לו ברירה אלא להשתמש במילים על מנת לתעד את תשוקתו העזה, הטקסית לפעמים, למחוק את עצמו, לחרוץ או לחתוך את איבריו (בסכין), לחנוק או להטביע את עצמו (באלכוהול), להעלות את עצמו באש. אלא שהשנאה העצמית הזאת – כך הבנתי בעוד השירים חושפים את מורכבותם מול עיני – אינה רק הרסנית אלא גם יצירתית, ובדיוק שם, ביצירתיות הזאת, מקור עוצמתה המיוחדת. שכן טקסי ההרס של דדון חותרים תמיד, גם ברגעי המצוקה הקשים ביותר, אל קו הביצורים האחרון, אל מתרס ההתנגדות האחרון, אל הגוף החשוף והפצוע שמתעקש לא רק לשרוד בכל מחיר, אלא גם לשמור בכל מחיר על האינטגריטי שלו, האוטונומיה שלו, מחויבתו לאמת, ובעיקר על הדבר החמקמק המכונה בשיריו של דדון "צלם", קיצור של "צלם אלוהים", גם אם הזיקה שלו לאלוהים מוטלת בספק.

דומה ששיריו של דדון הם ביטוי מאלף במיוחד למה שפרויד כינה "דחף המוות", אלא שפרשנות פסיכואנליטית תחמיץ גם במקרה זה, כמו במקרים אחרים, את העיקר – את מקורה של האלימות. היא לא נובעת מבפנים או מקרוב אלא מכה בחוץ ולפעמים מרחוק מאוד. זאת האלימות המוכרת של החברה הישראלית, האלימות הכלכלית, האתנית והמעמדית שמופנית כלפי מי שאתרע מזלו להידחק בדיוק לשם, אל מרחבים החשופים לביזוי, הרס ועזובה. ומה שמיוחד אצל דדון, הדבר שכן יש לו בפנים, הוא דווקא ההפך מדחף המוות, הוא כוח החיים והאהבה, שמאפשר לו מצד אחד להפנים את האלימות הזאת בכל עוצמתה, להשיב אותה אל דחף המוות שממנה כביכול היא נולדה – "יש בי חיים של מאה איש ולפעמים מוות/ שלא יבייש את הצבאות הגדולים בעולם" – ומצד שני מאפשר לו לעשות את הדרך הארוכה כדי להיחלץ מפגיעתה הרעה: לחפש שוב ושוב את המקום שיאפשר לו לזקק מתוך הפצע עמדה אתית ופואטית חדה ומדוייקת, כזאת שלא מתכחשת לחולשה ולפחד או לגוף המוכה והאבוד, ואף על פי כן חותרת למרחבים פתוחים של חופש וסולידריות.

ולכן ספר הביכורים של דדון מרשים פעמיים, פעם כביטוי מרחיק לכת לעזובה רגשית וחברתית ולאלימות שמולידה אותה ונולדת ממנה, ופעם כרישום של סיסמוגרף פוליטי רגיש במיוחד. שיריו של דדון אינם זעקות קרב שנועדו לכנס סביבו המונים מריעים. להפך, הם מדגישים תמיד את היסוד הקרוע, הסותר את עצמו, שיש בכל ניסיון לתרגם עזובה וכמיהה לחזית פוליטית. ודווקא משום כך, כאשר הוא כן מנסח עמדה בבהירות – אם כי כמעט תמיד מתוך מרחק או שיבוש אירוני – יש לעמדה הזאת כוח יוצא דופן, כמו בשיר שנפתח במילים: "כְּשֶׁתִּגְדַּל בְּנִי/ אַל תִּהְיֶה/ מַגַּ"בְנִיק אַלִּים/ מִתְלַכְלֵךְ עִם עֲרָבִים… לֹֹֹא בְּנִי/ לְךָ יִעַדְנוּ גְּדֻלּוֹת/ אַתָּה תַּפְצִיץ אוֹתָם בְּכַמֻּיּוֹֹת/ וְהֵם יִהְיוּ/ עַרְסִים/ נָאצִים/ גִּזְעָנִים…" ובלא מעט שירים נוספים שכמה מהם זוכים להופיע בספר פעמיים – פעם במקורם העברי, ופעם בתרגום לערבית של רים ע'רנאים.

ישראל דדון, שירי עזובה לאהבה, הליקון

יום שישי, 19 ביוני, 2020 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים