אלה נובק, הדב הגדול

פורסם בתאריך 28 במאי 2020 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

כשקוראים את שירי "הדוב הגדול", ספרה השני של אלה נובק, קשה שלא להרגיש שהמשוררת עושה הכל בשביל להמעיט את דמותה ולהקטין את המשקל הפואטי של שיריה. אם לפתוס יש הפך, לשם בדיוק נובק חותרת, אל ההפך הזה. וההפך של פתוס אינו איפוק, כמו שלפעמים טועים לחשוב. איפוק הוא סוג אפקטיבי במיוחד של פתוס, כי הוא ממעיט את הצד הגלוי של הרגש על מנת להדגיש את מה שנותר, ואילו אצל נובק אין שום ניסיון להדגיש. להפך: יש השתדלות לטשטש, לפורר, אפילו להלעיג. וההלעגה היא תמיד הלעגה עצמית, כמו בשיר שפותח את הספר: "אני לא אישה פשוטה אבל/ נגמר הקפה של המקינטה/ ולא יכולתי לקנות חדש כי/ המגנט של הויזה הלך/ ונגמר לי המזומן/ עקרו את כל הכספומטים/ אז אני צריכה לשתות/ בוץ."

ברגע הראשון זה נשמע כמו בדיחה לא לגמרי מוצלחת עם השתמעיויות חברתיות משונות: האם לקפה מקינטה יש יתרון מעמדי או אחר על קפה בוץ, כזה שהופך "אישה פשוטה" ל"לא אישה פשוטה"? אלא שמתחת למעטה הבדיחה מבצבצים התכנים הממשיים של השיר: חוסר אונים, קשיי תפקוד, ויתור, היאחזות בתירוצי שווא, הפרזות משונות, חרדה חברתית, ומעל לכל הומור שתפקידו לתעתע ולהסוות. זה שיר על פחד – על הפחד להיבחן כאישה, ואולי גם כמשוררת: פשוטה? לא פשוטה? שני הצדדים של המטבע מפחידים באותה מידה.

השאלות האלה – איזו מין אישה אני, כמה אני פשוטה/מתפקדת/נורמלית/רצויה וכו' – מתחדדות בשירים המשפחתיים של נובק, כמו בשיר "מקסים" שבו היא לא מצליחה לשמח את ילדיה או לתמוך באמה וקובעת: "אני אמא גרועה/ ואני בת גרועה/ ואני בת זוג גרועה// —אבל אני בנאדם מקסים". תפקיד ה"אני בנאדם מקסים" זהה לתפקיד ה"אני לא אישה פשוטה" משיר המקינטה: לטשטש את הגינוי העצמי ובה בעת לחדד אותו, ותוך כדי כך לרמוז – בעדינות מופלגת, במין נונשלנטיות שוברת לב – להקשר המגדרי של הפחד. אני בנאדם נהדר. זה רק כאישה שאני נכשלת שוב ושוב.

שיווי המשקל בין ההומור המינמליסטי של נובק – נטייתה להקטין, להלעיג, לשטח ולישר את השיר עד למינמום האפשרי – לבין עומק הפחד והאימה ששיריה מצליחים לסמן, הוא שמעניק לה את מקומה המיוחד בסצינת השירה הצעירה. המינימליזם שלה כל כך מדוייק ואלגנטי שקשה להכריע מה בדיוק היא מנסה לעשות – להיחלץ מהמגמות האוטוביוגרפיות והזהותיות שהשתלטו על השירה הישראלית בת זמננו, או להפך: לתמוך בהן מכיוון לא צפוי. הקונפליקט הזה, שבין חשיפה עצמית להסוואה, ניכר כבר בספר הביכורים שלה, "ארבעים ושתיים", אך דומה שבספר החדש הוא נעשה מושחז ומשוכלל במיוחד. כמעט כל שיר הוא דיוקן עצמי שבורח מעצמו או קורס אל תוך עצמו מרוב מבוכה או פחד, והעובדה שהקריסה הזאת מלאה בחן ובהומור לא מטשטשת את תווי הדיוקן אלא מעמיקה אותם.

ועם כל זאת, אין ספק שהשירים היפים והמסעירים ביותר בספר הם שירי בעלי החיים של נובק – שירים שבהם העולם מתרוקן מבני אדם ומהחרדה החברתית הכרוכה בהם ומתמלא בצבים, צפרדעים, עטלפים, כלבים, חתולים, ציפורים, דובים. המינימליזם של נובק לא נעלם בשירים האלה, אבל הוא מתמלא בעונג ובמסתורין, וגם החרדה לא נעלמת, אבל מאזנת אותה תחושת כישוף סוריאליסטית. לא במקרה אווירת שירי "הדוב הגדול" מזכירה לא פעם את ימי שיא הסגר של הקורונה (למרות שהם כמובן נכתבו לפני) – ימים שבהם האנושי התמעט ונסוג מרוב בהלה על מנת לפנות מקום למשהו בלתי צפוי, זר ופרוע.

אלה נובק, הדב הגדול, ברחש

יום חמישי, 28 במאי, 2020 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים