דוד אבידן היה בן אלמוות. הוא חי כבן אלמוות, כתב כבן אלמוות ומת כבן אלמוות – חסר כל, חולה ובודד. בעשור האחרון לחייו נפגשנו בעיקר במכולת השכונתית. גרנו באותן שנים משני עבריה של קופת חולים זמנהוף, מבנה שלמרות סתמיותו-לכאורה דמה בעיני לקתדרלה נוגה ומסתורית. במפגשי המכולת שלנו הוא נראה כמעט תמיד כמו ניצול של אסון שפלט אותו מביתו לפני שהספיק לשטוף פנים. לבוש במכנסי ספורט קצרים וחולצת טריקו מהוהה, הוא אכל בהשתנקות מורעבת לבן או יוגורט, משתמש בלחמניה ככף. היום אני יודע שאלמלא ידעתי מיהו, לא הייתי מבחין בינו לבין ההומלסים שהמכולתניק הרחום שלנו טרח להזין.
מעולם לא התיידדנו. הסתפקנו בהנהון או סמול טוק חטוף. אני חושב שפחדתי ממנו: לא מלשונו החדה, שבשנים ההן כבר קהתה מאוד, אלא מהמסכנות – מהפער הבלתי נסבל בין משורר הפלא שהלהיב אותי בנעורי לאיש הקורס מול עיני.
לא הקדשתי לעניין יותר מדי מחשבה. הכרותי הדלה עם אבידן היתה הוכחה נוספת לצדקתה של הכרעה שהתחילה להתגבש אצלי בשנות השמונים, כשנחתתי בתל אביב וגיבורי נעורי הפכו בזה אחר זה לאנשים בשר ודם: כתוב שירים, אם בא לך, אבל בשום פנים ואופן אל תהיה משורר. משהו באוויר של תל אביב, ואולי באוויר בכלל, לא טוב למשוררים.
—
בספרו "חיינו" שפורסם ב-2002 תיאר אדם ברוך את המנגנונים שגרמו לחברה הישראלית להפנות גב לאבידן, ובעיקר קונן על התפוגגותו הצפויה של זכרו. ברוך היה עיתונאי חד מחשבה ורב השראה, כלומר מומחה להווה, אך בשנותיו האחרונות תקפה אותו נוסטלגיה חריפה לעתיד – ליתר דיוק: למה שצפוי אחרי מותו – וחישובי שיכחה וזיכרון השתלטו על מחשבותיו. ילדותו הדתית העניקה לו דימוי חזק ומסויים מאוד של מסורת, המבוסס על שרשרת הרבנים שהזיכרון היהודי אוסף לחיקו, והוא רצה לפנטז שרשרת זיכרון דומה גם לעצמו ולבני דורו.
התפוגגות זכרו של אבידן היתה בעיניו משל להתפוגגות זכרם של תל-אביבים רבים אחרים שברוך הזדהה עימם, כדן בן-אמוץ או בנימין תמוז. ברוך כתב שם דברים חכמים שיש בהם אהבה של אמת לאבידן ורגישות של אמת לשירתו. מה שהכשיל אותו היו מושגי זמן בעייתים – מצד אחד טכניקת הזיכרון היהודית-רבנית, ומצד שני פולחן ההווה של העיתון. הוא לא לקח בחשבון את העובדה שאבידן לא היה פוסק הלכה וגם לא "גיבור תרבות" הזקוק ל"סוכני זיכרון", אלא משורר. ומה זה משורר? מי שפיענח את סוד השירה. ומה הסוד הזה? קשה לומר, זה סוד, אבל הוא קשור לכך ששירה היא טכנולוגית הזיכרון המוצלחת ביותר שהגה המין האנושי.
—
הרומן של אבידן עם האלמוות היה רומן עם העתיד. הוא נשם עתיד, חלם עתיד, ריחף בעולם מופלא שכולו עתיד, עולם שבו טכנולוגיה לשונית כל-יכולה תתפוס את מקומן של המגבלות האנושיות, וביניהן המוות והתלות בזולת. הצדדים המדע-בדיוניים בשירתו ותשוקתו למשחקי אדם-מכונה או שירה-מחשב ולמסעות בזמן ובחלל, הרחיקו מעליו לא מעט משוררים ופרשני שירה כבדי ראש, שרואים בשירה כלי פוליטי או פסיכולוגי. אבל האמת היא שהקשר בין שירה ועתידנות הרבה יותר בסיסי ממה שנדמה.
אבידן הוא לא המשורר העתידני הראשון. קדמו לו הנביאים. גם להם היה רומן גדול עם העתיד, עם זעמו הצפוי של האל וחזון אחרית הימים. משוררים אחרים העדיפו להותיר את חיזוי העתיד למומחים, לכוהנת האורקל מדלפי או למפריחי יונים, אבל גם הם זיהו את הקשר בין שירה ועתיד: הם חשבו שלכתוב שיר פירושו להלל את גיבורי העבר – גיבורי מלחמה כמו אכילס או האל שהוציאנו ממצרים – כדי שתהילתם תיוודע לדורות הבאים. המשורר הלטיני הוראטיוס הבין שמי שמונצח בשירים הוא קודם כל המשורר עצמו, ובאחד משיריו הסביר שרק חלק קטן ממנו יגיע עם מותו לשאול. העיקר, כלומר השירים שכתב, ישרוד הרבה אחרי שהפירמידות יקרסו. מאז חלפו אלפיים שנות-עתיד בערך, וקרב ההישרדות בין הפירמידות והוראטיוס עדיין לא הוכרע.
אבידן הרחיק לכת בתשוקת העתיד שלו הרבה מעבר להוראטיוס. הוא לא הסתפק בתהילה לעתיד לבוא אלא רצה את העתיד מהר, עכשיו, ברגע זה. משוררים חושבים בדרך כלל על שיריהם כעל מין כלי רכב שיקחו את זכרם מן ההווה אל הנצח. אבידן דימה את שיריו לכלי רכב או תשדורות המשוגרים בכיוון ההפוך – מהעתיד שממנו הגיחה תודעתו האלמותית להווה הדפוק שכולנו לכודים בו. העוצמה היצירתית והמשחקית שבה טיפח והגשים את החזון הזה היא שהפכה אותו למשורר מקורי כל כך: העתיד היה האלמוות שאבידן נולד בו, והוא עדיין חי בו.
—
לפולחן העתיד של אבידן היה תקדים היסטורי הרבה יותר קרוב מחזון נביאי ישראל. אבידן הוא נציג מאוחר יחסית של האמונה בקידמה הטכנולוגית ששטפה את אירופה במאות השנים האחרונות, אמונה שהגיעה לביטוי קדחתני במיוחד, בתחום השירה לפחות, בראשית המאה העשרים, בעיקר אצל משוררים עם נטיות אנרכיסטיות, פשיסטיות או קומוניסטיות. המגמה הזאת, שכונתה פוטוריזם – "עתידיזם" בתרגום עברי – חיסלה את עצמה די מהר, באקסטזת ההרס והחורבן שהגיעה לשיאה במלחמת העולם השנייה.
אבידן הוא יורש חצי-חוקי של הפוטוריזם, ואולי מה שאיפשר לו להציע פוטוריזם מקורי ואופטימי כל-כך אחרי מלחמת העולם השניה היתה התל-אביביות שלו – העובדה שחי במין אירופה-שאחרי-אירופה, בשחר של מדינת ישראל המגיחה מתוך השואה. לרגע ארוך התגבשה בחברה הישראלית הצעירה ההכרה, שהיתה לא-מנוסחת אבל חדה וחריפה ואבידן בחושיו המשורריים קלט היטב, שהעבר הוא בלתי נסבל, וכל מה שנותר לנו מציר הזמן הוא העתיד.
אבידן מעולם לא היה ציוני גדול. בנעוריו אף היה קומוניסט נלהב. אחד היתרונות הגדולים של הכרך הראשון של כל שיריו הרואה כעת אור היא האפשרות לקרוא את שירי הנעורים הקומוניסטיים שלו מראשית שנות החמישים, שפורסמו בדרך כלל ב"קול העם", עיתון המפלגה. הקלישאות האידיאולוגיות מנוסחות בשירים האלה בוירטואוזיות קולחת שלעומתה אפילו אלכסנדר פן נשמע עילג ומגומגם משהו. הנה מה שיש לאבידן לומר על האחד במאי, למשל:
בדמים ובדגל אדום הוא חושל / חבלי לידתו – הענות והעושק / הוא מצפן מלחמתו הגאה של הדל / הקוראו בעיזוז: לעלות ולרשת! … הוא סיסמת מלחמתו הגדולה של עולם / שהיום הוא לחוץ ומושפל לעפר / שהיום הוא שטוף בדלות ודם / אך ישגב עת הולמים פעמי המחר!
פעמי המחר: התשתית העתידנית של שירת אבידן ניכרת היטב כבר שם, בפזמוניו הקומוניסטיים. אבל מה שאפילו נפלא יותר מההכרות המחודשת עם השירים ההם, זאת ההזדמנות לגלות תוך כדי קריאה באיזו זריזות עוצרת נשימה הסיר מעליו אבידן את גלימת האידיאולוגיה הקומוניסטית, ובלי לשנות כמעט את הפואטיקה שלו, את המוזיקליות המתגלגלת, הפאתוס, העוצמה, דימויי היסוד – הגיח מתוכה אבידן המוכר לנו: המשורר שקורא תיגר על כל אידיאולוגיה, על כל מחוייבות, על כל מגבלה אנושית בעצם, תחילה לטובת עמדה כמו-אקזיסטנציאליסטית, ולאחר מכן לטובת חזון הולך ומתרחב של חרות לשונית פנטסטית, נטולת מעצור.
—
תשוקת העתיד של אבידן עודדה אותו לקחת חלק בלא מעט מהפכות שהתרחשו בחייו, ותמיד בזמן אמת, כשהמהפכה היתה עדיין טרייה לגמרי. מהפכת הרוקנרול והפופ ניכרה בשיריו כבר בראשית שנות הששים. תרבות הסמים הניבה את "דו"ח אישי ממסע אל אס די" ב-1968. הוא דיבר עם תוכנת מחשב בספרו "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" ב-1974, והחל משנות השבעים שיריו רוויים בדימויים החוזים את תרבות הרשת – מרחבים וירטואליים הנוצרים מתוך רשתות תקשורת מסועפות.
הדימויים האלה מסעירים משום שהם עדות לכך שתשוקת העתיד של אבידן לא היתה כוזבת, שהוא באמת תפס משהו, עלה על גל שאחרים התקשו לראות. אבל לא פחות מהדימויים האלה חשובה התחושה המיידית ששירתו מעוררת – לא רק של התחדשות מתמדת וחתירה בלתי פוסקת לחופש, אלא גם של תזוזה רצופה מאידיאל השיר הבודד, המושלם, הסגור בתוך עצמו, לרשת מילים תזזיתית הפתוחה לשינויים, לווריאציות, לקפיצות, ללינקים חדשים, להתפתלויות מפתיעות, אפילו לדוברים נוספים, וירטואליים וממשיים, לתרגום זריז משפה לשפה, מתודעה לתודעה, ממדיום למדיום.
זאת גם החוויה המשמעותית ביותר שעולה מתוך הכרך הראשון של כל שיריו. מי שמכיר קצת את אבידן ישמח לדעת שגבולות הכרך הזה חופפים במידה רבה לגבולותיו של "משהו בשביל מישהו", המבחר משירתו המוקדמת שראה אור ב-1964. המבחר ההוא התגלגל איכשהו לבית הורי ב-1975, כשהייתי בן שלוש-עשרה, והפך אותי בתוך כמה שבועות לקורא אובססיבי של שירה. רחל עשתה עלי איזה רושם לפני כן, אבל אבידן הוא מי שהפך את השירה לגורם קבוע בחיי, וכל שאר המשוררים התגלגלו לשם בעקבותיו.
אבידן היה בשבילי השער, וזה בדיוק מה שהוא, שער גדול ומופלא, משום ששירתו היא חגיגה טהורה של חופש, התחדשות, יצירתיות ואופטימיות. לכן יכולתי להבין אותה כבר אז, לפני שבאמת הבנתי אותה, ולכן למדתי ממנה מייד את העיקר – ששירה היא ממלכת האפשרויות הבלתי נדלות שמעניק המפגש בין זמן ושפה. לא פלא שבעקבותיו התחלתי לקרוא משוררים אחרים, בני זמנו וכאלה שבאו אחריו או קדמו לו: רציתי שרשת האפשרויות לא תפסיק להתרחב ולהתגוון.
לקח לי זמן להבין שהמפגש הוא בעצם משולש: שלא רק זמן ושפה משחקים בו, אלא גם מה שמאפשר להם להיפגש – המשורר – ושלמשורר יש תמיד דמות של אדם אחד, גורל אחד, פקעת חוטים שמתמתחת ומסתבכת בין לידה ומוות. לאבידן עצמו היה קשה להשלים עם העובדה הזאת. אט אט התחוורה לי מתוך שיריו דמותו של המשורר שכתב אותם, והתגובה שלי היתה רתיעה. עם השנים הרתיעה התחלפה ביחס מורכב יותר. הבנתי שאולי יש קשר בין הפתיחות האינסופית של שירתו לבין חולשותיו הגלויות כבן תמותה, ובעיקר להרגשה שהיה בו משהו ריק ויהיר, מין היבריס עצוב. אפשר אפילו לשער שבלי הריקנות המשוכללת הזאת, ובלי המשקל הסגולי הזעיר שהעניקה לו, אבידן לא היה מצליח להתנתק מקרקע ההווה כמו מין צפלין טרנסגלקטי של שפה וזמן, ולהפליג אל האלמוות.
דוד אבידן, כל השירים 1, 1951-1965, הקיבוץ המאוחד/מוסד ביאליק
- אסף ברטוב מגיב לרשימה בבלוג של פרויקט בן יהודה.
- רשימה של גבריאל מוקד ב'הארץ'.
- רשימה של יצחק לאור ב'הארץ'.
- דפנה שחורי על הספר.
- אלי אשד על דוד אבידן וקישורים נוספים.
- לרשימה על הכרך השני של כל שירי אבידן.