שלומי חתוכה, יבשת, אי

פורסם בתאריך 1 במאי 2020 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

הזעם שסימן את כניסתו של שלומי חתוכה לשירה העברית בספרו הראשון, "מזרח ירח", התרכך בספריו החדשים, "יבשת" ו"אי" – כן, שני ספרים שראו אור במקביל, כמו לידת תאומים – והפך לצער. ואולי המילה "התרכך" לא מספיקה. אולי "הצטלל" מתאימה יותר. כעס שמצטלל לצער, לשבר, לקינה. והצער הוא כמובן זכר האושר שאבד או נשחת והותיר אחריו חלל אינסופי של כמיהה. וכמו שרחל כתבה "משבר האושר והדווי", כך חתוכה כותב בפתח אחד משיריו: "איני יודע איזה נהר/ הגיע אליך עכשיו, נשפכו ממני/ גם הצער וגם האושר", שכן אצל שני המשוררים מדובר באותו נחשול של רגש – כמיהה עזה לאהבה שמתגלה כהינטשות, נטישה, בדידות, על כל האלימות והפגיעות שמקננות באמצע.

ובהצטללות הזאת, מזעם לצער, יש כאמור גם רוך, וזה מקור היופי הנדיר שאפשר למצוא בשיריו החדשים של חתוכה – אני מתכוון בעיקר לשירי "יבשת", "אי" זה סיפור אחר – יופי המתגלה במרבצי הרוך והכמיהה שנחשפים שוב שוב במהלך חקירותיו המעמיקות אל תולדות הבדידות, הפגיעות והאלימות. ובהקשר זה ניכר גם ההבדל המכריע בין רחל לחתוכה. רחל היתה רב-אומן של השיר הקצר: היא ידעה לכנס מורכבות רגשית אל תוך רגע מועצם אחד של גילוי, התחוורות או התפכחות. חתוכה, לעומת זאת, מתגלה כרב אומן דווקא בשיריו הארוכים יותר, פואמות שיש בהן יסוד סיפורי או וידויי גלוי, אם כי גם לא מעט מסתורין, ושתולדות האהבה הפצועה נפרשים בהם על כל מרחביהם, בדרך כלל תוך חיבור סבוך בין דורות, רשויות, הקשרים – בין האב כמקור חושך לאם כמקור אור; בין האם כמולדת נטושה (שכמהים אליה) לאהובה כגולה נחשקת (שנמלטים מפניה); בין משפחה לרווקות; משפחה לפוליטיקה; משפחה למרחבי הענק הגיאוגרפיים הנרמזים בשם הספר עצמו, "יבשת"; ואפילו בין משפחה למרחבי החלל האפל מכולם, זה שמכונה חיצון, כמו בשיר שפותח את הספר ומדמה את האהבה למפץ הגדול – אהבה שנעשית רחבה ומדוייקת יותר ככל שהיקום מתפשט והאוהבים מתרחקים זה מזה: "מי שנולדים/ נדחקים בינינו, מי שמתים/ מותחים את ליבנו לאינסוף".

דומה שהאינסוף הזה הוא שמושך את ליבו של חתוכה ומעודד אותו לכתוב את שיריו השאפתניים, מרחיקי הלכת, אלא שלפעמים הנהיה אליו מסתיימת בהתרסקות – כאשר חתוכה מותח את החוט, או ליתר דיוק את הלב, קצת יותר מדי, עד שהוא נקרע. וזה בדיוק מה שקורה בספרו "אי", אחיו התאום של "יבשת", העוקב לכאורה אחר נסיעה של המשורר לכרתים, אלא שהאי הים-תיכוני הופך בו עד מהרה למצע ומטאפורה לכל סוגי הצער שאפשר למצוא ב"יבשת", ולעוד כמה שנותרו מחוצה לה. הרצון לחבר הכל לפואמה ארוכה אחת – את תולדות האי עם תולדות הנוסע, את כאבי משפחת המוצא עם כאבי הרווקות, ואת כל אלה עם ההקשרים הפוליטיים שממלאים את חייו של המשורר – חתוכה הוא פעיל מרכזי במאבק למען הכרה ציבורית בהיעלמותם של ילדי תימן – מוביל ליצירה ארוכה במיוחד, ארוכה עד כדי כך שהיא מקיפה ספר שלם, ועם זאת שבורה ומרוסקת, מעין רצף מקוטע ומפותל של פרגמנטים. להתרסקות הזאת יש מחיר: היופי המסתורי, הרצוף רוך וכמיהה, המאפיין את שירי "יבשת", מתחלף ב"אי" בנוף טרשים ירחי וחשוף. ועם זאת, למרות ש"יבשת" הוא ללא ספק ספר שירים הרבה יותר מרשים ומשמעותי, אפשר לנחש למה היה חשוב לחתוכה להוציא במקביל ובנפרד גם את "אי" – כדי לתת ביטוי לשבר ולזעם גם בדפוסם הגולמי, זה שאין בו שום יומרה ליופי או לנחמה, כמו בשיר/פרגמנט המצורף לרשימה.

שלומי חתוכה, יבשת, טנג'יר

שלומי חתוכה, אי, טנג'יר

יום שישי, 1 במאי, 2020 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים