בכל סרלואי, מפחדך בשרי

פורסם בתאריך 21 בפברואר 2020 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

בספרה השלישי, "מפחדך בשרי", מצליחה בכל סרלואי לגעת בשורש החידוש הגדול שיש בשירה הדתית הישראלית החדשה, זו שמזוהה, בין השאר, עם כתב העת "משיב הרוח", והיא מצליחה לעשות זאת דווקא משום שמדובר בספר ממוקד מאוד, שעשוי כולו שירים, וביניהם תפילות ופיוטים, שנכתבו בעקבות מחלה קשה שפקדה את אביה ואיימה על חייו (וראוי להוסיף את מה שלא נכתב בספר במפורש, שהתפילות נענו והאב החלים). אלא שתפילתה של סרלואי על האב אינן תמימה: היא שבה ונוגעת בדרכים משוכללות בפער ובזיקה בין זה שמבקשים את רחמיו – אלוהים, אבינו מלכנו, אב הרחמים, לזה שמבקשים עליו רחמים – האב, אבא, הגבר שהוליד את המשוררת.

אין כאן בלבול מכוון למחצה או בלתי מכוון בין אל נערץ לגבר אהוב כמו שאפשר למצוא בשירה היונקת בבלי דעת ממקורות דתיים. להפך, אצל סרלואי יש פיכחון חד ומדוייק, שכן מה שמיחד את השירים הוא הדגש שהם מעניקים לפער ולזיקה בין שתי הרשויות האבהיות הללו, האנושית והאלוהית, ומתוך כך גם לדמיון העמוק ביניהן, דמיון שאינו מטשטש את הגבול בין אל ואדם אלא חושף ומדגיש אותו על מנת שניתן יהיה להעמידו במבחן. ויש לומר שהשירים זוכים בכוחם יוצא הדופן ובמשמעותם המיוחדת – שיש בה מידות שוות של נאמנות והתרסה, מסורת דתית וחדשנות פמיניסטית – דווקא משום שהם מפנים את תשומת הלב למעגליות הנואשת שיש בפניה אל האב על מנת שיציל את האב.

יש בספר חמישה מחזורי שירה, והדרמה נרמזת כבר במחזור הפותח אבל מתפרצת בכל עוצמתה רק במחזור השני, שעושה שימוש וירטואוזי, נועז, כמעט בוטה, ועם זאת דייקני באיזוניו הפנימיים, בטקסטים יהודיים שנוגעים בזיקה הסבוכה בין אלוהים לאב: מצד אחד פיוטים כ"אבינו מלכנו", "אדון עולם", "יגדל אלוהים חי" ואחרים, ומצד שני קטעי תנ"ך המתארים את התגלות האל בגופו למשה, דבורה, ישעיהו או יחזקאל. סרלואי לא מנסה לספר סיפור עקבי או לפתח טיעון סדור בשירים האלה. להפך, היא עושה מה שמחברי תפילות ופיוטים עשו מאז ומעולם: מאלתרת על הפסוקים העתיקים, סודקת ומאחה אותם, על מנת לחשוף באמצעותם עולם חדש, רחב ופרוץ, של אמונה וספק, פחד וכמיהה.

והשיא מגיע במחזור השלישי, שכולו גרסאות חדשות של סרלואי לפיוטי ההושענות, אלא שכמעט בכל מקום שהפיוט המקורי עוסק בגדולת האל, הפיוט של סרלואי עוסק בחולשת האב. וכך, "למען עוזך, למען פארך", הופך ל"למען עווניו, למען פצעיו". נכון שגדולת האל וחולשת האדם מהדהדות זו את זו תמיד במסורת הפיוט, ובכל זאת אי אפשר להתכחש לנחישותה של סרלואי להפוך את הפיוטים הללו על ראשם. והתוצאה מפעימה ביופיה, ולא פחות מכך מבהילה: ההרגשה המלווה את הקריאה דומה לתחושת קריסה, כאילו העברית עצמה רועדת מתחת לרגלים.

סרלואי חוצה בשירים האלה גבול שמשוררי "משיב הרוח" בדרך כלל מתרחקים ממנו, הגבול בין חול לקודש, ויוצרת שירת קודש מקורית להפליא המתאימה לתפיסת עולמה. קשה לחשוב על העזה גדולה מזאת, בעיקר כאשר שוקלים את הכיוון שבו היא הולכת, שאינו שונה מהכיוון העקרוני שהולכים בו רוב משוררי "משיב הרוח" – לא רק מהאל אל האב, כלומר מהאב כאדון אל האב הממשי, אלא גם מהאב אל הבת ובסופו של דבר מהאב אל האם. ובדיוק כאן, בזינוק הזה, משירת אבות ובנים ידועה ומוכרת לעייפה לשירת בנות ואמהות פורצת דרך בצורותיה ובתכניה, מתחוורת הבשורה הגדולה של רוב המשוררים הדתיים החדשים, גברים כנשים.

בכל סרלואי, מפחדך בשרי, הקיבוץ המאוחד

יום שישי, 21 בפברואר, 2020 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים