שני פוקר, מחצית חביוני

יש ספרי ביכורים שקשה להחמיץ את יופים המיוחד, את מקוריותם, את סוג הכישוף החדש, הבלתי מוכר, שהם מטילים על הקורא/ת. ספר ביכורים כזה הוא "מחצית חביוני" של המשוררת הצעירה (צעירה באמת, ילידת 1992) שני פוקר. יש לספר שם מסתורי שהולם אותו מאוד. מחצית חביוני? מה זה בכלל? על פי ההקשר שבו מופיע הצירוף בשיר – כתקבולת ל"מחצית מיטתי" שהמשוררת איבדה כשאהובתה זנחה אותה לאנחות – אפשר אולי לנחש שהחביון הזה הוא מרבץ האהבה המשותף, מחבוא האוהבות, החיק שהן העניקו זו לזו כל עוד היו יחד, שהיה פעם שלם אבל הפרידה חצתה לשניים: שלחה מחצית ממנו למיטתה של אישה אחרת, והותירה מחצית שכוחה ואבודה אצל המשוררת עצמה. ודווקא המחצית הזאת, הנעזבת – "מחצית חביוני" – היא שנחשפת בשירי האהבה הנכזבת שפוקר מיטיבה כל כך לכתוב.

זאת רק פרשנות, כמובן, כי החביון של פוקר נותר מסתורי. וזה אולי צד נוסף שכדאי להדגיש במשמעותו של שם הספר ובפואטיקה של השירים הכלולים בו – צד המסתורין או הסוד. במילים אחרות: כדאי לחשוב על האפשרות שהצירוף "מחצית חביוני" מרמז לא רק על זוג חצוי או חיק חצוי אלא גם על סוד חצוי: סוד שמחציתו האחת נחשפת במערבולת של כתיבת השיר, בעוד מחציתו האחרת מצליחה להישאר שמורה ומוגנת, מוטמנת היטב במילים מסתוריות כמו "חביון". ואכן, בשיריה של פוקר יש משהו חשוף ומכוסה גם יחד; נגיש מאוד, כמעט פרוץ, ובה בעת אטום וחתום. הצד הנגיש של השירים קשור לכך שהם נוטים לדובב רגש גדול, חזק וצלול – בדרך כלל כמיהה אובססיבית שמתקשה לשים לעצמה גבול – אבל בה בעת נותר בהם תמיד גם משהו אפל, מופנם, בלתי מפוענח, בעיקר בזכות הטקסטורה הלשונית הדחוסה שלהם, המלאה במשחקי לשון וחידות. והתוצאה היא עוצמה רגשית מתפרצת, לפעמים אפילו אלימה, שהשיר משתדל בכל כוחו להבליע, לרסן, לקטוע, לשבש – אולי כדי למנוע ממנה לעשות שמות במציאות עצמה, ואולי משום שמלכתחילה יש בעוצמה הזאת משהו חביוני, לטנטי, מכונס פנימה, שלא באמת ניתן לממש מחוץ לגבולות השיר.

הספר, שנפתח בשירים לאהובה נוטשת, מסתיים בשני מחזורי שירה משמעותיים, אחד קצר יחסית ששמו "בעלת בית הקפה", ועוד אחד, ארוך יותר, ששמו "מורתי". גם בהם אפשר למצוא אהבה נכזבת, אבל בתבנית שונה לגמרי מזו שמופיעה בתחילת הספר – בדמות אהבה חד צדדית מלכתחילה, בדויה למחצה ולפעמים פגועה מאוד, המופנית לאישה מבוגרת יותר, בעלת סמכות: בוסית, מורה, מרצה. אלה הם שירים שוברי לב דווקא בגלל טווח הרגשות הרחב שנחשף בהן – לא רק תשוקה או אהבה כפשוטן אלא גם כמיהה גדולה להיראות, להימצא, להשתקף, להתהוות מבעד למבטה של האם החליפית, ולצידה כמיהה נוספת – לחרוג מהגבולות המותרים, לפרוע בסדר הקיים, להתריס כנגד המבנה ההירארכי שמעמיד את המשוררת בצל נשים חזקות ממנה שבדרך כלל אינן מבינות אותה או רוצות בה. הרצון להידמות לנשים האלה, להיות ראויה להן, להתחרות בהן, לזכות באהבתן, הערכתן, הערצתן, להשיב להן כגמולן, לגבור עליהן, הוא מסחרר מרוב סתירות פנימיות, ומחולל שירים רוויים בהומור, חוכמה וספק עצמי. וכשמבינים כמה עמוק הרצון של פוקר להיות מובנת – לזכות במבט רואה ואוהב – אפשר להבין גם למה חשוב לה כל כך לשבש מראש כל הבנה כזאת, ולהשאיר לפחות מחצית מסודותיה לעצמה: מחצית חביונה.    

שני פוקר, מחצית חביוני, הבה לאור