אלחנן ניר, גוף שנתת בי

פורסם בתאריך 13 בדצמבר 2019 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

השירים של אלחנן ניר עסקו מאז ומתמיד במתח בין שני קטבים שלאחד מהם קל לתת שם, אפשר לקרוא לו  "אלוהים", "קדושה" או "תורה", אבל איך נקרא לקוטב האחר, שאינו ניצב מולו אלא מקיף וסועד אותו כמו אם המחבקת תינוק? כל מילה שנבחר תחמיץ את עושרו האינסופי. בספרו הרביעי, "גוף שנתת בי" (על משקל "נשמה שנתת בי", כמובן), ניר מכנה לפעמים את הקוטב הזה "העולם הזה", ונוטה לא פעם להשתמש דווקא בארמית כדי לכוון אליו – "עלמא הדין", "האי עלמא", ואפילו "חיזו דהאי עלמא", מחזה העולם הזה. זהו לכאורה עולם הגוף, והחומר, והפרנסה, והשכחה, והחטא, והשקר, אבל ניר רומז שוב ושוב שזה גם העולם היחיד שיש בו אהבה, נחמה או גאולה. 

כן, רק בעולם הזה ובפלאיו הקטנים כביכול, פלאים שאולי אינם קטנים כל כך, יש גאולה. וזוהי אולי הבשורה המשמעותית ביותר שעולה משירתו הדתית של ניר. ויש לומר שזוהי שירה דתית באופן מובהק. את הדתיות שלו מנסח ניר באופן הגלוי ביותר דווקא בשיר שמוקדש לזלדה, כלומר לעצם אפשרותה של שירה מהסוג שהוא רוצה לכתוב – שירת חול, או שירת העולם הזה, הנכתבת מתוך נאמנות גמורה למסורת ישראל סבא. ניר מספר שם על רצונו שזלדה תביט בו ממרומים ותראה כיצד גם הוא, כמו רבים לפניו, "מבקש להחלץ מעמק הבכא, נאבק בציפורניים על היידישקייט, על החיים בזה ובבא". גם בזה וגם בבא. גם לאמו שממנה התייתם הוא מבטיח, ודווקא בשיר אהבה לרעייתו: "לא תישכחי, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". מכך אפשר ללמוד כמה חשובות דמויות הנשים הללו בעולמו של ניר – האם, המשוררת, הרעיה – שכן רק כאשר הוא חוסה בנחמה שהן מציעות לו הוא מוצא טעם להתחיייב לדתיותו, ולהתעקש על כפל העולמות שבהן הוא מנסה לחיות: לא רק בזה, גם בבא. והעולם הבא אין פירושו אלא קיום תורה ומצוות. 

ומכאן עולה שאלת היחס בין העולמות, הזה והבא, שאפשר גם לתאר כשאלת היחס בין אהבת אדם – אישה או גבר, אם או אב וכך הלאה – למצווה לאהוב את אלוהיך בכל לבבך. האם יש בין העולמות הללו הירארכיה? האם אחד מהם גדול מרעהו? מקיף את רעהו? דומה שמה שחשוב אצל ניר היא ההבנה שתשובתו אינה תשובת הרב, התיאולוג  או הפילוסוף, אלא תשובת המשורר/ת. תשובת השירה. או כמו שניר מנסח את זה בשיר שחותם את הספר – שירה נועדה לאנשים שאין להם זמן לכל ליותר מדי קדושה, לגעגוע לעולמות עליונים או "למשחקי הרעב של הנפש" – לאנשים כמו אמהות ואבות לילדים קטנים, למשל. "כי שירה מתאימה לאנשים/ שרק מתגעגעים ליצאה לך נפשי,/ אבל בינתיים הם רצים ממכה למכה בארץ ציה,/ והנחמה היחידה היא/ להגיע לסוף היום ושכולם יישנו/ ולכתוב את זה –/ שירה."

"גוף שנתת בי" הוא הטוב בספריו של ניר, וזאת דווקא בזכות משהו נינוח ורך יותר שאפשר למצוא בו בהשוואה לספריו הקודמים. יש בספר גם שירים מרים מאוד, בעיקר על הפחד והיתמות הכרוכים בחיים בצילו של האל, קרוב מדי לבדידותו, ובכל זאת השירים הבולטים בספר הם אלה שלמרות עצבותם יש בהם גם הומור עדין להפליא, אירוניה מלטפת, עין טובה וחוכמה שאין בה אפילו שמץ של התחכמות או התלהמות. דתיים וחילונים יכולים לרוות עונג משיריו כי ניר חותר אל המקום העמוק ביותר – אל הצד השווה, המשותף, של שני העולמות. 

אלחנן ניר, גוף שנתת בי, הקיבוץ המאוחד

יום שישי, 13 בדצמבר, 2019 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים