למה שירה סתיו העניקה לספר השירים השני שלה את השם "שריר הלב"? אולי בגלל המאמץ הגדול להחזיק יחד, לפחות בתוך השירים אבל אולי גם במה שמסתתר מעבר להם, את מה שמאיים שוב ושוב להתפרק – את האהבה בכל רעבונה ולצידה את הכאב והזעם שחונקים או מרעילים אותה. מדובר בחוויה כמעט פיזית: כשקוראים את השירים קשה שלא להרגיש איך לב המשוררת פועם בכל הכוח כדי להצליח לשאת את המתח החריף בין אינטימיות לבדידות שמקנן בכל מערכת יחסים משמעותית שהיא מתארת (או ליתר דיוק: מעצבת) בספרה – בין בת ואם, בת ואב, בין אחים, חברים, בני זוג בעבר או בהווה, ולעיתים קרובות גם בין המשוררת לעצמה.
אינטימיות ובדידות – בשיריה של סתיו הן תמיד מסתבכות זו בתוך זו, לפעמים בגבולותיה של פעימת לב אחת. והמתח ביניהן כל כך גדול, שהוא הופך רבים מהם למין אלקטרוקרדיוגרמים – אתם יודעים, תרשימי א.ק.ג. – המשרטטים זיגזגים זוויתיים ותזזיתיים של כמיהה וכעס, געגוע ופרידה, מרחק וקרבה. אלא שלסתיו יש כישרון מיוחד להעניק לתרשימים האלה צורה פואטית יפהפיה, שלמה ואסרטיבית, ובדיוק שם ממוקם האינטגריטי של שירתה – במתח הרב-ממדי בין הנפרד, המזגזג, המתפרק, לבין הכמיהה להחזיק הכל יחד ולהעניק לשירים ולסיפור המסתמן בהם קווי מתאר צלולים ויציבים ככל האפשר. כשכתבתי לפני כשבע שנים על "לשון איטית", ספר הביכורים של סתיו, תיארתי כבר אז את כשרונה "לגולל סיפור סבוך ודרמטי, על כל מורכבותו, בשורות שיר צלולות וסוחפות". אלא שבעקבות העתקת הדגש של שירתה מהלשון ללב – מהמילים שמגוללות את הסיפור למרחב הפנימי הפרוע והסדוק שהסיפור מותיר בו את חותמו – מתברר שהכישרון הזה מניב כעת שירים אפילו יותר חזקים, מגובשים ואינטנסיביים.
והסיפור עדיין שם, כמובן. אין שירה בלי סיפור, בלי מיתוס מכונן, זיכרון ביוגרפי או לפחות תרשים של חלום. והמיתוס התשתיתי של שירת סתיו הוא סיפור הקרע שקרעה בחייה כאשר ברחה מבית הוריה ונטשה את העדה השומרונית בהיותה בת שמונה עשרה בלבד. זה סיפור מיוחד במינו, כל כך מיוחד שבספרה הקודם ניכרו היטב היסוסיה של המשוררת אם בכלל ראוי לספר אותו בשורות שיר, ואם כן אז עד כמה – מה מתוכו אפשר לחשוף ומה מוטב להצניע. דומה שב"שריר הלב" ההיסוס נפתר, שכן העקירה שחצתה את ליבה וחייה של סתיו מופיעה בו הפעם במפורש, וניכרת היטב בדגש שניתן בו על שירי פרידה ומרחק – שירים שבהם המתח בין אינטימיות ובדידות הוא גלוי, כמעט מובן מאליו. אלא שההיסוס בין גלוי למוצנע לא באמת נעלם, רק שינה את מקומו, ובמקום לעסוק במיתוס, כלומר בעבר ובעקבותיו, הוא נדד להווה, עשה את כל הדרך ממשפחת המוצא של המשוררת למשפחה שהקימה, ומצא לעצמו ניסוח חדש בסדרה של שאלות קשות לא פחות: איך כותבים על אהבה שלא הסתיימה בנטישה, אהבה לא אבודה? האם ראוי בכלל לכתוב על אהבה כזאת, שאין בה די מתח בין אינטימיות ובדידות? ואולי יש בה?
ולכן "שריר הלב" הוא ספר משמעותי משתי בחינות: פעם בגלל שירי האהבה המיתולוגיים החזקים להפליא שיש בו, כמו שירי האהבה הקרועה לאם או שירי הגעגוע לנשים וגברים שהמשוררת נטשה או איבדה בעברה הרחוק, ופעם בגלל סדרה מצומצמת ולפעמים גם מוצנעת של שירים שהם קצת פחות מיתולוגיים, שיש בהם משהו מכוסה ומתעתע אבל גם פתוח לעתיד ולא בהכרח אבוד, ודווקא משום כך המתח בין אינטימיות ובדידות כואב בהם במיוחד.
שירה סתיו, שריר הלב, הקיבוץ המאוחד
- לרשימה על "לשון איטית".
- לרשימה על "שרון אולדס, קרקעית חיינו".
- לרשימה על "אבא אני כובשת".