רִנה שני, מבחר שירים

פורסם בתאריך 11 באוקטובר 2019 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

כולם מכירים את תופעת השירים הגנוזים, ואת העובדה שלפעמים הם כל כך יפים שקשה שלא לתהות למה הם נגנזו, אבל מבחר השירים של רנה שני (1937-1983) מלמד שיש סוג אפילו יותר מתמיה של גניזה, לא של שירים מסויימים אלא של משוררת. היא לא באמת נגנזה, כמובן, שיריה פורסמו, אלא שמעטה משונה של שתיקה כיסה אותם, והם נעלמו מעין ונשכחו מלב. והנה עכשיו, בזכות חוקרת הספרות ריקי טראום שערכה את המבחר החדש והתעקשה על פרסומו, מתברר שהשכחה הזאת היתה בלתי מוצדקת לחלוטין. שיריה של שני כל כך יפים ומשמעותיים, שעם הקריאה בהם מתעוררת ההבנה שכל ספרי ההיסטוריה (הכתובים רק בקושי, אם בכלל) של שירת שנות השישים חייבים להיכתב מחדש, שכן פרק חשוב ומשפיע במיוחד חסר בהם. וכדי לרמוז, רק לרמוז, על חשיבותו של הפרק הזה בתולדות השירה הישראלית, די לספר שב"ים נעול", ספרה השני של שני, אפשר למצוא שיר יפה במיוחד שעוסק ביהונתן בן שאול: "מַגְלְבֵי הָאוֹר/ אֶת גֵּוִי דָּשִׁים./ יְהוֹנָתָן, לַמְּדֵּנִי/ אַהֲבַת נָשִׁים" (אם לצטט רק ארבע שורות מתוכו). חשוב להוסיף ש"ים נעול" ראה אור ב1963, כשנה לפני שיונה וולך פרסמה את "יונתן" המוכר לעייפה שלה. 

כמה מילים על חייה ומותה של שני. במהלך שנות השבעים, אחרי שרוב שירתה כבר נכתבה, זכתה שני בהארה, שינתה את שמה לריין שיין, התיישבה במגדיאל והפכה למיסטיקנית במשרה מלאה, אבן שואבת למחפשי דרך. בעקבות התאבדותו של אחד מתלמידיה ופרסומים שליליים בעיתונות נמלטה שני להודו, שם מתה מצהבת והיא בת ארבעים ושש בלבד. במאמר ששרית פוקס פרסמה ב2008 קראתי שחברתה הטובה של רנה שני – המשוררת והסופרת אידה צורית – תכננה לכתוב עליה ביוגרפיה ואספה לשם כך חומרים רבים, אבל משפחתה של שני בלמה את הפרוייקט. אפשר לקוות שהטעות המצערת תתוקן, וביוגרפיה כזאת או דומה לה תזכה לראות אור למרות מאמצי ההשתקה.  

רוב שיריה של שני נכתבו כאמור בשנות השישים. שני עוד לא היתה אז "מנהיגת כת", כמו שכינו אותה בעיתונות של ראשית שנות השמונים, אלא משוררת מקורית להפליא ששיריה הולכים ומשתכללים מספר לספר. כבר ספרה  הראשון, "עיר זרה", היה מרתק, מלא הפתעות, ושני הספרים שפורסמו אחריו, "ים נעול" ו"שלום לאדוני המלך" היו לא פחות ממופתיים. כמעט לכל שיריה יש נקודת מוצא משותפת – מוות, אלא שזהו מוות שיש לו זיקה אינטימית לחיים. לקוראי המחזור המוקדם "שירים על מות ילדים", למשל, ברור שהילדים ששני כותבת עליהם לא באמת מתו, הם רק משולים למתים, ולא פעם התמונה המצטיירת בשיריה היא של עולם מלא במבוגרים שהם עדיין ילדים מתים ומיותמים המחפשים אם חליפית, זרה, כמו-אלוהית, שתעניק להם חיים חדשים, ושני היא ספק האם הזאת, ספק אחד הילדים הנטושים. וככל שהשירים הולכים ומשתכללים, כך המוות המתואר בהם הולך ומתמלא במשמעות, ביופי, בחיים, עד שמתברר שהדרך היחידה לחיות היא לחוות מוות בעולם הזה כדי להתעורר מתוכו אל חיים בעולם חדש, רחוק ומסתורי.

אפשר כמובן לשאול מהם העולמות ששני כותבת עליהם, ומדוע עולם אחד צריך לגווע כדי לפנות מקום לעולם חדש. האם הצורך בלידה-מחדש מבוסס על שיקולים מיסטיים, פסיכולוגיים, פוליטיים, אולי פמיניסטיים? יתכן שכל התשובות נכונות, אבל ברור שיופים של השירים קשור למסתורין הזה בדיוק – לגבישיות החידתית והרב-משמעית שלהם, המאפשרת קשת רחבה של פרשנויות, וששני היא משוררת נפלאה, לא פחות מזה. כדאי מאוד לקרוא.   

רִנה שני, מבחר שירים, עורכת: ריקי טראום, הקיבוץ המאוחד

יום שישי, 11 באוקטובר, 2019 היכל התהילה, משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים