אדם רצון, צריך להילחם במובן מאליו

פורסם בתאריך 6 בספטמבר 2019 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

אדם רצון כותב את שיריו מתוך תחושה מאיימת של ריקנות, שכחה, שתיקה – של התנדפות הזיכרון, של מחסור בשפה. באחד השירים הוא מספר איך במות אמו לא היו לו מילים לחרות על מצבתה, ובעצם אומר: לא ידעתי איך להיפרד ממנה, איך לזכור אותה, איך להתאבל עליה, ולכן התחלתי לכתוב שירה, כדי לתת לריקנות הזאת צורה.  בשיר אחר הוא מספר על סבו, ז'וז'ף, שידע שבע שפות, יוונית, צרפתית, איטלקית, ערבית-מצרית, לדינו, עברית ואנגלית, אבל שכח אותן אחת-אחת עד שנותרה לו רק שפתו האחרונה, שפה שרצון מכנה "אלצהיימרית". בשיר נוסף, חזק במיוחד, רצון כותב: "כשסבא שלי מת שום דבר באמת לא קרה. באמת, שום דבר לא נפסד, לא מת כשזה קרה. שמעתי את זה בקולה של סבתא ומייד בכיתי – ממתי חיים נעצרים ושום דבר לא מת? שום פעולה לא הופסקה באמצע, לא שירת חייו, לא הרגל שצריך ללמוד לחיות מעכשיו בלעדיו… בבית האבות חי סבא את מותו לאט, לאט." 

איך נותנים לריקנות צורה? או ליתר דיוק: איך נותנים לריקנות צורה בלי למלא אותה בתחליפי שווא מנחמים, ובדרך זו להכחיש ולעוות אותה? איך נותנים דין וחשבון על מה שאבד, על מה שאיננו, על מה שאולי לא היה? זאת השאלה שרצון שואל בכל אחד ואחד משיריו, לעתים קרובות במפורש ותמיד ברצינות, והרצינות הזאת היא שהופכת את ספר הביכורים שלו למיוחד ומרשים כל כך. כי הריקנות הוא פתיינית. היא מבקשת להתמלא. וזה בדיוק מה שמשוררים יודעים לעשות – למלא את הריקנות בזכרונות מומצאים למחצה, באגדות עתיקות שמעמידות פני אמת חדשה, ובדרך זו להעלים אותה לרגע, או לפחות ליצור את הרושם שיש רצף שלא נקטע. גם רצון עושה את זה, כמובן – ככל המשוררים הוא מנסה לספר לעצמו ולנו מה אבד לו במות יקיריו, ונוקט בשפות פואטיות מגוונות כדי לעשות זאת: לפעמים זו שפה עניינית וישירה מאוד, ולפעמים שפה פנטסטית, או ויזואלית, או מטאפיזית, או אירונית במובהק. אבל תמיד, בכל שפה, רצון כותב מתוך הבנה נדירה שמילותיו מרחפות על פני התהום בלי לכסות עליה, שהן לא יותר מהדים רחוקים למה שלא נכתב. 

רצון ממקם את עצמו בצומת של שתי מסורות משמעותיות ולא-בלתי-קשורות בשירה הישראלית, מסורת השירה המזרחית ומסורת שירת היתמות, ובשתי המסורות האלה יש לו מקום מיוחד בשל הצורך העמוק שלו להישאר קרוב ככל האפשר לקוטב המינימום של הזיכרון: קוטב הזרות, האיפוק, הפיכחון. יש בפואטיקה הזאת סיכון מסויים. בחלק מהשירים יש משהו פורמלי מדי, מרוחק מדי, אולי אפילו דידקטי מדי – דידקטיות שניכרת גם בשמו הלא מוצלח של הספר, "צריך להילחם במובן מאליו". אבל כשזה כן מצליח לו, והריקנות מקבלת צורה, מדובר תמיד בהשג ספרותי מפתיע שנחרת בזיכרון. אני חושב מצד אחד על השירים שפותחים את הספר, שבהם רצון מצליח, למרות כל המכשולים, לזכור את אמו וסבו, אבל גם על שירים חזקים לא פחות שבהם הוא מצליח לגעת בשכחה עצמה: לא לספר עליה מבחוץ, כמו שהיתה אצל סבו, אלא לתאר אותה מבפנים, מתוכה. כזה למשל הוא השיר שנפתח במילים: "לא נכון ששירה היא תמיד זיכרון. אִלִּי פַאת / מַאת. זה שיר על שטיפת מכונית שמתרחשת ממש עכשיו…" שיר שבאמצעות תיאור מדוייק של חוויה סתמית שמוכרת לכולנו מצליח להבהיר כמה כאב ואימה יש בחיים ללא זיכרון: "כמו מבול אחרון. לא זיכרון. מים מכים על פח."

אדם רצון, צריך להילחם במובן מאליו, ידיעות אחרונות

יום שישי, 6 בספטמבר, 2019 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים