"עירובין" הוא לא בדיוק כתב עת. הוא מוגדר על ידי עורכיו – סטודנטים באוניברסיטה העברית – כ"קובץ ספרותי", אולי כדי להצדיק את העובדה שגיליון חדש מתפרסם לעיתים רחוקות מאוד, רק פעם בשנתיים. מצד שני יתכן שמדובר בקצב הכי נכון, כזה שמאפשר לעורכים עבודה סבלנית על כל גיליון. ויש באמת משהו סבלני – צנוע, מופנם, איטי – ב"עירובין", אולי אפילו עצל וחולמני במקצת, כמו שנרמז בשורות השיר שחותמות את הגיליון החדש, השלישי במספר, של כתב-העת-שאינו-בדיוק-כתב-עת: "האם היתה פעם/ משוררת כל כך עצלנית כמוני?// ששואפת תמיד למנוחה/ או לכל הפחות לחלום/ לכל הפחות על כוכב/ או על פרח?" המשוררת העצלנית (זה שם השיר) היא חיה לוי (גילוי נאות: ערכתי את ספריה), ויתכן שחולמנותה מצאה חן בעיני אמיר מנשהוף ורונה ברנס, עורכי "עירובין", משום שהיא מאפיינת במידה רבה גם אותם.
יתכן גם שבזכות החולמנות הזאת הגליונות נעימים כל כך לקריאה, נעימים אפילו למישוש, כל כך נעימים שהם כמעט מזמינים להתרפק עליהם כמו על מיטה מוצעת היטב, ולחלום בעינים פקוחות. אפשר לשבח את המעצבים: אוהד חדד (של הגיליון הנוכחי) ויואב וינפלד (של שני הגליונות הקודמים), ואפשר גם להצביע על כך שיש זיקה הדוקה בין העיצוב הנעים והחושני לבין החשיבות הרבה שעורכי כתב העת מייחסים למה שהם מכנים ההבטים "החומריים" של השירה, הגרפיים והטיפוגרפיים, למשל. הדבר ניכר בין השאר בדרך הנינוחה שבה עורכי ומעצבי "עירובין" משלבים יחד טקסטים ספרותיים עם יצירות אמנות (בגיליון הנוכחי של דוד רוזנברג, רחל לויאן ונדב יהל), ובכלל זה עם תצלומי שירים בכתב יד שיש בהם איכות קליגרפית.
ולפעמים הקו שמבדיל בין אמנות פלסטית לשירה או קליגרפיה הולך ומתערפל. מי שמצטיין בערפול הזה הוא שי מנדלביץ', שהשתתף בעריכת שני הגליונות הראשונים של "עירובין", ולגיליון הנוכחי תרם מאמר יפהפה – חושני, חולמני, מתערסל – על הדמיון בין אדריכלות ושירה. אפשר היה לצפות שהוא ידגיש שירים מפוארים במיוחד, כאלה שיש להם נוכחות אדריכלית של ארמון או קתדרלה, אבל הכיוון שלו הפוך: להדגיש אדריכלות שימושית, ענייה, מתפוררת, וקשה שלא לחוש שזוהי דרכו להצדיק את החומריות המבויישת, המכונסת פנימה, של השירים הכלולים ב"עירובין". ואכן, רבים משירי "עירובין" הם חומריים במובן זה שהם נוטים להתחבא בתוך החומר המילולי שממנו הם עשויים, ולהתרחק מכל מה שנראה חשוף מדי, חד וישיר מדי, ביוגרפי או פוליטי מדי וכו'. התוצאה רוויה בצללים וניואנסים, ויש בגיליון לא מעט שירים יפים (של תמיר אסולין, טובה בורדו, שירה חורש, נוח אנגלהרד ואיתי עקירב, בין השאר), אבל צריך להודות שהסך-הכל נוטה להיות ישנוני במקצת.
ולפעמים הגיליון מתעורר פתאום לחיים, כמו בשער המוקדש למשוררת האידית הנשכחת-למחצה דבורה פוגל, שנולדה ב1900 בגליציה ונספתה ב1942 בגטו לבוב. השער כולל, לצד חומרים נוספים, שלושה שירים נהדרים שלה (בתרגום מוצלח של יעל לוי), וקטע מאחד מהם, "השמלה באדום חלודה", מצורף לרשימה. מפוגל אפשר ללמוד עד כמה מה שנחשב ל"חומרי" בשירה הוא תלוי זמן והקשר, שכן יש הבדל דרמטי בין החומריות החשופה והשלדית של שיריה, על העייפות הכאובה שדחוסה בהם, לבין הערפיליות החולמנית המאפיינת את רוב השירה הצעירה המפורסמת ב"עירובין". נכון, יש לפעמים דמיון מתעתע בין עייפות לחולמנות, כלומר בין חוסר שינה לעודף שינה, מה גם ששתיהן עלולות להוביל לדיכאון או להעיד עליו, ובכל זאת לא כדאי להתעלם מההבדל המכריע ביניהן.
עירובין, חוברת ג', דצמבר 2017, מערכת: רונה ברנס, אמיר מנשהוף.