רוב השירים ב"שום שפה", ספרו השלישי של זוהר איתן, הם שירים בפרוזה שיש בהם משהו חלומי, סוריאליסטי, כמעט אבסורדי, ולעיתים קרובות גם משהו מחריד, כזה שמזכיר חלום ביעותים. איתן הוא לא רק משורר אלא גם מוזיקולוג, בעבר הוא אף כיהן כראש החוג למוזיקולוגיה בתל אביב, ואולי משום כך אפשר למצוא בשיריו לצד חלומות וסיוטים גם לא מעט מוזיקה, החל משירים של פרנק סינטרה ואופרות של דוניצטי, דרך מקצבים פולנזיים בני 11 או 13 פעימות, ועד לחמישיית הצלילים המפורסמת מתוך "מפגשים מהסוג השלישי" של שפילברג.
אלא שהאזכורים המוזיקליים האלה הם רק הבט אחד של נטייה רחבה יותר שניכרת אצל איתן. שיריו מעובים בשכבות-משמעות רבות ככל האפשר, בעיקר באמצעות שפע של רמזים תרבותיים, לא רק מוזיקולוגיים אלא גם בלשניים, אנתרופולגיים, פילוסופיים, פוליטיים וכך הלאה. צירוף מכל הממדים האלה – של שירה ופרוזה, מוזיקה ואלימות, סוריאליזם ולמדנות – יוצר לפעמים עומס די מייגע, אבל במיטבו הוא מעניק לשיריו של איתן יופי זר, משונה במקצת אבל גם פתייני ומסקרן, כי למרות שאיתן מעיד על שיריו שהם "לגמרי אבל לגמרי בלי פואנטה", קשה שלא להמשיך לקרוא ולהעמיק בהם כדי לחפש מתחת לכל שכבות-המשמעות את הפואנטה הנעדרת-לכאורה, שבדרך כלל היא דווקא נוכחת, ואפילו מאוד.
והיא נוכחת דווקא בזכות הסחות הדעת הרבות שאפשר למצוא אצל איתן, המדגישות בעצם קיומן את התבנית האסתטית-פסיכולוגית שמעניקה לשיריו צורה. זוהי תבנית של השלכה, הרחקה או דיסוציאציה: תכנים קשים, שקשורים בדרך כלל למוות, אובדן, השחתה גופנית ואגרסיה, תובעים מהמשורר ביטוי, אבל מכיוון שהם גם מאיימים עליו מאוד, הוא מתפתה להרחיק אותם מעצמו – להפוך אותם לסיפורים שגיבוריהם בדיוניים, לחלומות פרועים שיש בהם משהו אטום ובלתי אישי, לאלגוריות קפקאיות מסוייטות או לבדיחות אינטלקטואליות עכורות. במילים אחרות: הפואנטה בשיריו של איתן היא כמעט תמיד האכזריות שמשתקפת בהם – אכזריות שהמשורר בורח ממנה אך גם רודף אחריה כמו בעל כורחו.
דוגמה ומוצלחת במיוחד לפואטיקה של איתן הוא השיר "פטוניה", אחד השירים החזקים בספר, שבו אלימות קיצונית כלפי אם ובתה מתוארת במילים גלויות מאוד, אך בה בעת היא מורחקת מתשומת הלב במגוון אמצעים: על ידי ניסוחה בשפה כמו-משפטית, על ידי קטיעתה הבלתי פוסקת בעלילות משנה, ועל ידי הנחיות קריאה מפורשות ומרומזות שהופכות את הסיפור ליצירה כמו-מוזיקלית, מין אריה או רצ'יטטיב באופרת-אימה שעשויה רק ממילים. בדרך זו מתברר שאצל איתן אפילו למוזיקה יש תפקיד מנכר ומרחיק: היא מאפשרת לאלימות להפוך למלודיה, מקצב, מופע, פרפורמנס, אפילו למין בדיחה, ובדרך זו להתגבר על כל העכבות ולהתפרץ, ולו באופן סמלי.
אלא שדווקא במאמץ הזה, לסגנן את האלימות ככל האפשר ולהפוך אותה למין מוזיקה, יש קושי, כי ככל שקוראים יותר בספרו של איתן, וככל שמבינים אותו יותר, כך האלימות נעשית גלויה, רעבה ומשוחררת יותר, מה גם שקשה להשתחרר מהרושם שבשירים רבים מדי בספר קורבנותיה הם דווקא נשים, ואם לא נשים אז גברים משולי החברה, עובדים זרים למשל, ושהמשורר – דווקא בגלל שהאלימות מורחקת ממנו מגדרית וחברתית – מתפתה לא פעם להתענג עליה ולהשתעשע בה. צריך להודות שלא קל למשוררים לרכב על דרקון האלימות, שכן הדבר דורש דייקנות רגשית יוצאת דופן, ואולי משהו בעודפות האסתטית והאינטלקטואלית שמאפיין את שירתו של איתן לא לגמרי עובד מבחינה זו, ודורש תיקון.
זוהר איתן, שום שפה, מוסד ביאליק