חדוה הרכבי, מיגו

פורסם בתאריך 23 בפברואר 2018 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"מיגו", ספרה השביעי של חדוה הרכבי, הוא ספר שבמרכזו אבל – אבלה של המשוררת על בנה, אלישע הרכבי, שכונה גם מיגו, ומת בדמי ימיו, ב-2003, בהיותו בן 28 – אך כדי להבין את ההישג המיוחד של הרכבי כמשוררת-מקוננת, מוטב לתאר את שירי הספר לא באמצעות מילים כ"שכול", "אבל" או "קינה", אלא באמצעות המילה "אהבה", ובלבד שזוכרים שמדובר באהבה מיוחדת במינה: אהבה של אם חיה לבנה המת. 

למה אהבה ולא אבל? כי אבל הוא תהליך המכוון בסופו של דבר להתרחקות מהמת, לפרידה ממנו, להתנחמות,  ואף על פי שאולי יש צד של התנחמות גם בשיריה של הרכבי, כוונתה הגלויה הפוכה: לא להתרחק מהמת, ובוודאי לא להיפרד ממנו, אלא להעצים את הקירבה אליו, את תחושת-היחד שלה איתו, למרות תהום המוות שמפרידה ביניהם. להישאר יחד גם שם, בעיקר שם, בתהום. 

איך חי ומת יכולים להיות יחד? דרך המלך מכונה "זיכרון", אבל ברגע שאמרנו את המילה כבר נגענו במקום כאוב  במיוחד, כי מה שנראה לנו פשוט כל כך – לזכור – הוא סבוך להפליא מנקודת מבטה של שירת הרכבי. אצל הרכבי הזכרונות המשמעותיים ביותר מאיימים לעיתים קרובות להישכח, להימחק, לברוח, וכשהם בורחים יש להם נטייה נוספת, הפוכה  – לפרוץ בכל הכוח, בפראות ממש, אל הכאן והעכשיו, עד שההבחנה בין דמיון למציאות או בין עבר להווה מתפוררת. וכשההבחנה בין הזמנים מתפוררת, אי אפשר לדבר עוד על זיכרון במובן הפשוט של המילה. צריך לדבר על משהו אחר – שיגיון, תעתוע, הזיה, היפרמות, אובדן חושים, ואפילו היטרפות. כמו שהלב נטרף מצער, נטרף מגעגועים, נטרף מאהבה למי שאבד. 

הזיכרון לא מאבד בדרך זו את חשיבותו, אלא מסתבך מאוד. הוא הופך למין מערבולת או רעידת אדמה שהמשוררת נאלצת להיסחף לתוכה שוב ושוב. עליה להיזכר לא רק בחייו של הבן האהוב אלא גם במותו, ולחיות קרוב ככל האפשר לרגע ההוא, רגע המוות, ולכל מה שהתרחש בעקבותיו – הלב הנטרף, הגבולות הנפרמים. רק כך, סמוך ככל האפשר לצדדים האלימים של הזיכרון, אפשר לזכור את הבן האהוב כולו, בשלמותו, במלוא האינטנסיביות של חייו. ולשם הרכבי חותרת בשיריה: אל הזיכרון הממשי, המוחשי, החושני ביותר, זיכרון שחותר להתגשם למרות ההבנה שההתגשמות הזאת – כלומר: תחייתו של המת – היא בלתי אפשרית. 

ולכן זהו גם זיכרון גשמי מאוד. זיכרון שכולו גוף. בכמה משירי הספר המשוררת מונה שוב ושוב את איבריו של הבן האהוב: "שפתי צמודות אל צווארך, אל לחייך, אל סנטרך, אל כתפיך, עם הזיעה הקרה על כתפיך, על מותניך, על ירכיך, עם הרכות של ירכיך… עם בגדיך, בלי בגדיך, עירומים מתחת לרגבי האדמה." על הבן האהוב להתממש בשיר במלוא הפוטנציאלים של הוויתו, על מלוא הכמיהה אליו, ופירוש הדבר שגם המימדים האירוטיים שלו מתגשמים, ולצידם כל שאר מימדיו, גם אלה שמחייכים בבלי דעת, מתענגים בעונג זר או מבוססים בדם. הבן כולו שם. 

ובכך ניכרת גדולתו של הספר, וניכר כשרונה המופלא של הרכבי: בנכונותה ללכת עד לקצה השפה – קצה הכמיהה, קצה הכאב – כדי להעניק לנו בשיריה את היחד הזה, היחד של האם החיה והבן המת. יחד שמצד אחד הוא תמצית האימהות, ומצד אחר הוא חוצה את כל הגבולות, אפילו את גבולות האימהות, כדי לנדוד הכי רחוק והכי קרוב: אל מרחבים פתוחים של אהבה שאין לה סייג. 

חדוה הרכבי, מיגו, הוצאת הקיבוץ המאוחד

יום שישי, 23 בפברואר, 2018 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים