השיר שפותח את "גולדפיש", ספרה השלישי של דפנה שחורי, קובע את הטון של הספר כולו: חשוף, דרמטי, זועק, מעוטר בדימויים זואולוגיים אלימים – חולדה כרותת ראש, למשל – ובכל זאת משהו בשירים נותר נגיש, רך, מבויית, מובן, כמעט מתוק.
המשוררת חשה קרועה, שותתת דם, משוסעת. אהבתה נרצחה באכזריות על ידי לוכד מזיקים מסתורי. המכה כל כך קשה וקטלנית, שברגע הראשון לא ברור לה מי הרוצח ומי הנרצח, איפה הראש ואיפה הגוף, מה מחובר עדיין בעבותות של בשר ומה נגדע ונשחת לעד, ואיך אהבה גדולה, סימביוטית, הפכה פתאום לפגר עלוב של חולדה. ובכל זאת הכל ברור: הנה דפנה – הגוף, והנה אלון – הראש. הנה דפנה – הקורבן שננטש לסבלו, והנה אלון – הבוגד שנטש. הנה דפנה – המשוררת שקוראת לדברים בשמותיהם ובדרך זו משיבה לעולם ההפוך את סדרו, והנה השארית של כל זה – האהבה לאלון והזעם הנורא עליו אחרי שהלך.
מה שמתחיל חזק כל כך, במערבולת של כאב ואלימות, הולך ומתבהר, הולך ומתפרק ליסודותיו לאורך השיר. תחילה מופיע "סבל טהור ונקי" שאין לו שם, אחר כך מתגלה קהל הקוראים האדיש, ולבסוף צפה ועולה מילת הגנאי הצפויה "בוגד". הסבל המלוכלך הופך טהור ונקי, והחולדה המשוסעת נעלמת לטובת סדרה של אמירות ישירות, לא מתחכמות, כמעט מביכות בכנותן.
נדמה לי שזה הקסם ששירתה של שחורי חותרת אליו – אלים אך לא מאיים. מצד אחד היא חשופה, ישירה, נועזת, שוחטת חולדות או מצליפה עד זוב דם בדגי זהב, ומצד שני היא מקפידה לא לחרוג ממה שמעורר חיבה, הבנה, הזדהות מיידית. הסדר תמיד נשמר: המשוררת היא קורבן שנבגד וננטש, הגברים בחייה מתאכזרים אליה, ועל חולשתה היא מפצה בעיצובם של דימויים צבעוניים וחזקים שתפקידם להכיל את סבלה וזעמה ולהעניק להם דמות מושכת, אולי אפילו חיננית.
"גולדפיש" הוא לא קובץ שירים סטנדרטי. השירים מאורגנים בארבעה שערים שהם בעצם מחזורים ארוכים, כמעט פואמות. כל פואמה פורשת סיפור מורכב ומתארגנת סביב דימוי מרכזי – חולדה משוסעת בפואמה הראשונה, ילד משותף שנקרע בין אמו ואביו בפואמה השניה, דג זהב כמה לאהבה שחבורה של גברים בעלי שמות תנ"כיים מתעללת בו בפואמה השלישית, וגבר שאורז את חפציו ועוזב את הבית אחרי שבע שנים של חיים יחד בפואמה הרביעית.
הכיוון הכללי ברור למדי: תפקידם של גברים בשירי "גולדפיש" הוא להכאיב ולאכזב, ובכל זאת אפשר למצוא בכל אחת מהפואמות הכלולות בספר לפחות רגע אחד שבו פנטזית האהבה הגדולה של שחורי לא חוסלה עדיין, ודווקא הרגעים האלה מעניקים לספר את שיאיו. כזה למשל הוא השיר "ללדת על ברכיך", שרוקם משולש משפחתי מפתיע של אם אב וילד ברגע הלידה: "נשב בנוף בדמדומים / כשיתחילו הצירים / אני אשב על ברכיך / כמו על כיסא מיילדים / עירומה / ומתחת כבר הכנת את המצע / קערת חלב עיזים חמימה / לתוכה יגלוש היצור שלנו / עיוור וחם / מכוסה ערפל קרומי לבן / ואתה תלקק אותו / עד שיתגלה לשנינו."
זה ציור חזק ומשונה, מרתיע ומושך: אם יולדת את בנה אל תוך קערת חלב כשהיא ישובה בחיק אביו, ולאחר מכן האב מלקק את החלב עד שהבן מתגלה. על הדעת עולים ציורים מפורסמים מתוך המיתוס הנוצרי – האם והילד בחיקה של סנטה אנה, למשל, או גרסאות מסוימות של השילוש הקדוש שבהם האב המזוקן חוסה על הבן הצלוב בחברת יונה זוהרת. מה שהכי בולט בתמונה הזאת הוא כמובן מיקומה של המשוררת – לכודה באקסטזה של חבלי לידה בין אב ובן, יולדת, נולדת ומתעברת בעת ובעונה אחת. אולי משהו במיקום המסובך הזה, שיש בו כמובן עוצמה רבה, מסביר את הכאב והאלימות שמתפרצים בשאר השירים.
דפנה שחורי, גולדפיש, עמדה/כרמל
תגובה אחת
יש כאן דוגמה יפהפיה של כתיבה שירית מחושבת. לשים לב למהלך האקספוזיציה. המשוררת מחזיקה את הקלפים קרוב לחזה ולא מבזבזת אותם. היא מגלה קלף קלף, לפי סדר שאותו היא בחורת. כל קלף שמתגלה תורם משהו למשמעות הדברים שכבר נאמרו. אחרי כל שתי שורות צריך לחזור מעט אחורה ולקרוא שוב. אחרי סוף השיר צריך לקרוא שוב את כל השיר. זה המעגל ההרמנויטי בהתגלמותו. איך טקסט שהוא קצר לכאורה, יוצר בעצם חוויה מתמשכת של חזרה והתעמקות.
אולי השיר הזה הוא מלכודת חולדות. כי הקורא נלכד ולוקח יותר זמן להשתחרר משנדמה שיקח.