אהרן שבתאי, פתחתי דלת, ועמדת שם

פורסם בתאריך 5 ביולי 2019 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

אהרן שבתאי היה תמיד משורר יוצא דופן, מתריס ומפריז, שמתמחה בכתיבת שירים שעלולים להיראות במבט שטחי מפוטפטים, כמעט נטולי מובן, או להפך, מחוספסים ללא תקנה, בוטים מדי, ולכן היתה לו תמיד אופוזיציה רחבה וצעקנית בעולם הספרותי. כשכתבתי לפני כעשור רשימה אוהבת על ספרו "טניה", לא פחות משלושה משוררים ידועי-שם שלחו לי מכתבי זעם ונאצה והסבירו לי ששבתאי הוא גרפומן עלוב. לכן שמחתי לגלות שספרו החדש, "פתחתי דלת, ועמדת שם", מתקבל בקרב חוגים רחבים באהדה בלתי אופיינית, אם כי רק כשהתחלתי לקרוא הבנתי למה.

יכולתי לכתוב שמדובר באחד מספריו המעודנים יותר של שבתאי, אבל זה יהיה שקר. מעודן ושבתאי לא הולך יחד. מדוייק יותר לומר שבשביל משורר כשבתאי, שהמצב הרגשי שהוליד אצלו את השירים הטובים ביותר היה תמיד המצב המתלהב, המתאווה, הגרגרן – הספר החדש נמוך-רוח להפתיע. ערכיו הם נמיכות, רגילות, הסתפקות במועט. שבתאי גם מסביר כיצד הפך מגרגרן לחצי-סגפן – בגלל שהוא זקן. חייו מתקרבים לקיצם, המוות כבר מטביע עליו חותם, מין תאריך תפוגה לא לגמרי מוגדר אך מוחשי מאוד, וזה הזמן לברך על כל פירור עוגה או גילוי אהבה שנזרק אליו. ברור ששבתאי לא הפך את עורו, וגם בספר החדש אפשר למצוא לא מעט שירי זקפה ושפיכה, ועם זאת שבתאי של 2019 מספיק נמוך-רוח כדי שהמיינסטרים הבורגני של אוהבי השירה, ששבתאי ניהל איתו תמיד יחסי אהבה-שנאה סוערים, יאמץ אותו סוף-סוף אל חיקו. 

אלא שנמיכות הרוח של שבתאי לא תמיד עובדת טוב. בשערים השני והשלישי של הספר היא אחראית לשירים תפלים במתכוון, מסתפקים במועט במובן הרע של המילה. לכאורה מדובר בשירי בדידות ודיכאון, וגם בהם המוות נוכח מאוד, אבל משהו באופיים המתחכם והאגוצנטרי הופך את הדיכאון למפגן של התחטאות יהירה, מין היתר לכתיבת שירים גרועים. 

בשער הספר הראשון, לעומת זאת, נמיכות הרוח עובדת מצויין, משום שמאזנת אותה אהבה. שבתאי היה מאז ומתמיד משורר-אהבה נלהב, אלא שבדרך כלל היה משהו נטול מידה בשירי האהבה שלו (וזה דווקא היה בסדר גמור, שכן אהבה במיטבה היא אכן נטולת מידה): את שירי האהבה שלו לקולין, למשל, הוא הפך להרצאה אינסופית בזכות ערכי הבית והמשפחה; את שירי האהבה לד., שקטעו באלימות את ההרצאה ההיא, הפך לשירי היוואשות הגובלת בטירוף; את שיריו לזיוה הוא פתח בפסגה של יופי עוצר נשימה וסיים בשלולית של תיעוב ושפלות; ואילו את שירי אהבתו לטניה הוא המיר עד מהרה בשירי תעמולה המגוייסים לטובת השקפותיה הפוליטיות השמאליות.  

והנה, סוף-סוף, עם דגנית, אהובתו החדשה, כותב שבתאי שירי אהבה רגילים בתכלית, בלי שום גיבנת אידיאולוגית, כל כך רגילים שהם דומים דמיון מפתיע לקלסיקות הכי בסיסיות של שירת האהבה – לא, הפעם לא לשירה היוונית העתיקה, אלא דווקא למחזורי סונטות מהרנסנס, בעיקר הרנסנס המאוחר, כמו המחזור המפורסם של שקספיר. ניכרת בהם אותה נטייה לשילוב של תום לב טווסי עם טיעון נפתל ומחוכם, ואותה משיכה חסרת בושה אך מודעת לעצמה לקלישאות הישנות והטובות של שירת האהבה לדורותיה. ועל הכל מרחפת הידיעה שזוהי אהבה מאוחרת, אולי אפילו אחרונה, המוסיפה לכל נשיקה ואורגזמה ערך שאין שום צורך להפריז בו, שכן די בכך שהן עדיין שם. כן, שבתאי עדיין אוהב, אוהב שוב, בזהירות אבל במסירות, ודומה שתחושת החזרה הזאת, תחושת ה"שוב", שתמיד מילאה תפקיד מרכזי בשירתו, היא השגו העיקרי גם בספרו החדש.  

 

אהרן שבתאי, פתחתי דלת, ועמדת שם, עם עובד

יום שישי, 5 ביולי, 2019 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים