אי אפשר להתעלם מספר הביכורים של אורין רוזנר. יש לו שם נהדר, "גורי רוח", שקולע למקום הכאוב שממנו הוא נכתב, איפשהו על הגבול בין ספר ילדים, "גן גורים", למשל, לבין כל מה שעלול לרדוף ולאיים במילה "רוח". כשקוראים את השירים קשה שלא להיזכר במסורת שירי הערש שיש בהם יסוד מרומז או גלוי של אימה ומוות, מסורת שאלתרמן הבין לעומק ("ופתחת חלונך ורגעת בו פלאים/ והרוח תנע עריסות ותלויים"). מקור האימה אצל רוזנר הוא באם עצמה, זו שאמורה לעדן את הפחד באמצעות שיר ערש, אבל במקום לשיר היא נעלמת מעבר לערפל כבד של דיכאון, של מלנכוליה, וגוזרת על בתה לחפש דרכים לשמוע-ולא-לשמוע את בכיה, להיענות-ולא-להיענות לכמיהת המוות שעולה ממנה, ובעיקר לשמור על איפוק מירבי – לא להזדקק יותר מדי למרות שהזדקקות אינסופית, לא לכעוס יותר מדי למרות שהכעס נורא, לא לטבוע בצער, לא להטביע, לא להפסיק לאהוב, לא להשתגע יותר מהמינימום ההכרחי.
התוצאה היא שירים שמשתוקקים באופן נואש להתיך אהבה ודחף מוות למקשה אחת, ובדיוק לשם כך, כדי לאפשר את המיזוג הכמו-בלתי-אפשרי הזה, משתמשת רוזנר בכשרונה המשוררי – הכישרון להפיק ממילים יופי. היופי משמש כמין שמן סיכה שמאפשר לשני הקטבים המנוגדים להחליק זה לתוך זה בלי לאבד את צורתם המקורית, בלי להיעלם. לפעמים יש ביופי הזה משהו מטריד, בגלל החשש שמדובר במעטה פתייני, מוליך שולל, אבל בדרך כלל מצליחה רוזנר להתגבר על סכנת היופי הכוזב, וכותבת שירים יפים להפליא שיש בהם איזון מפתיע בין חוסר אונים לאסרטיביות.
גם ב"מלאכי", ספר הביכורים של עמרי לבנת, בולט מאוד הכישרון המשוררי להפיק ממילים יופי, ונדמה שגם אצלו היופי נולד כדי לשרת צורך דומה – הצורך לווסת בין אהבה ודחף מוות, וליתר דיוק: בין כמיהה ארוטית לבין געגוע גדול לריק או לאין. אבל בעוד אצל רוזנר שתי הכמיהות המנוגדות חשופות מאוד, ומשמעות השירים צלולה עד כאב, לבנת מעדיף להבליע את הקונפליקט שקורע את שיריו בתוך שירים חידתיים, קשים לפיענוח, כאילו יופים הלשוני מייתר את עצם הצורך להסביר, לספר, להתוודות, לחשוף, לשאול, לענות, להבין.
אלא שיש ב"מלאכי" רובד נוסף, כמו-דתי, והוא שמעניק לספר את כוחו. לשון השירים היא מחווה גלויה לעברית התנ"כית, ובספר כולו אפשר לראות כמו-ספר-תנ"כי המוקדש לכמו-אל המכונה "מלאכי" – מין גרסה חושנית מאוד ועם זאת רופפת וצנועה במתכוון של האל העברי העתיק. בשיר שפותח את הספר הוא מתואר בדמות אל-עולל שעדיין אינו מודע לכוחו, ואילו בשיר החותם בולט מאוד מסר משיחי – מלאכי ילבש את דמותו השלמה רק באחרית הימים. בין לבין נעים השירים בדילוגים מסתוריים המגלמים את כמיהת העולם הזה לעולם הבא: "כל שדרותינו – מסדרונות לשמיים, כל שערותינו – עשב לשמיים, כל יופיינו – קישוט לשמים, כל איברינו – חדרי המתנה לשמיים." אפשר אולי לראות ב"מלאכי" ניסיון לכתוב שירה כמו-תנ"כית שבניגוד לנסיונות קודמים, של יונתן רטוש, למשל, אינה מקדשת אלימות וערכים הטרו-נורמטיביים, אלא מעצבת רגישות רליגיוזית הרבה יותר פתוחה, פגיעה ומעודנת.
ולצד מופתי היופי של רוזנר ולבנת, אי אפשר שלא להתפעל מהאינטילגנציה היצירתית המשוחררת של "נסיכת ביטחון", ספר ביכורים שהמשורר/ת שכתב/ה אותו מוצג/ת בדש הכריכה כך: "חולקט ~ אורי קרין, ילידת 1986. משורר, אמן מופע ודראג (שושנה בינהחוחים). ספקית של שוקולד טבעוני… זהו ספרו הראשון." חילופי הגוף בין נקבה לזכר מתגלים גם בשירים עצמם. ברור שחולקט מנסה לעצב בשיריה זהות מגדרית מתנועעת, לא בהכרח בינארית, ועושה את זה בכישרון רב, בעיקר בזכות נכונותו למתוח עד לקצה את האפשרויות הגלומות בשפה, לשחק בה כאוות נפשה ולהיקלע לתוך לופים וסתירות ופרדוקסים בלי להיבהל. מטרתו, לעת עתה לפחות, אינה לכתוב שיר מגובש בעל קווי מתאר חדים כשיריהם של רוזנר ולבנת, אלא לאפשר לעצמה ולקוראים מקסימום תנועה וחופש בכתיבת השיר ובקריאתו.
ההבדלים בין שלושת הספרים גלויים לעין, אבל גם הזיקה ביניהם משמעותית. כל אחד מהם משקף הבט אחר של המאמץ לפלס דרך עצמאית כמשורר/ת בראשית האלף השלישי. רוזנר מספרת על הקושי הגדול להתנתק מהעבר; לבנת על הכמיהה לעצב אותו מחדש; ואילו חולקט מספר איך נראית כתיבה כשאין עבר יציב להישען עליו, והזינוק אל העתיד הוא הכרחי.
אורין רוזנר, גורי רוח, הקיבוץ המאוחד עמרי לבנת, מלאכי, הקיבוץ המאוחד חולקט ~ אורי קרין, נסיכת ביטחון, מקום לשירה