נעה שחם, כֻּלָּנָה, מקום לשירה

פורסם בתאריך 29 במרץ 2019 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

נעה שחם העניקה לספר השירים השני שלה את השם "כולנה", מילה שמוכרת לדוברי עברית בעיקר ממזמור "אשת חיל" ממשלי – "רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה". קשה שלא לזהות כאן את הצד השאפתני והמתריס בשירת שחם, המתבטא בין השאר בכמיהה – האירונית אולי – להיות מלכת הבנות, מלכת המשוררות. אבל כשקוראים את השירים עצמם ניכר לא פחות הרצון ההפוך: לאו לכתוב שיר הלל למלכה האם – מלכת הדבורים – אלא לזמזם את שירת הכוורת כולה, שירת הפועלות, שירת ה"כולנה": מילה ששחם משתמשת בה כמין אמצע בין "כולן" בגוף שלישי רבות (נסתרות) ו"כולנו" בגוף ראשון רבים (מדברים), ומגיעה לביטויה המושלם בצירוף "אנחנו כולנה". אפשר לנחש ש"כולנה" בשביל שחם היא מין "כולנו" מיוחד, שמוטה בנקבה-רבות אך יכול להקיף גם זכרים (כמו שבעברית מסורתית, זו שנחשבת עדיין לתקנית, צורות של זכר-רבים אמורות להקיף גם נקבות). יתכן שזאת המילה שטל גדות בתפקיד וונדוומן השתמשה בה כשהיא אמרה לכריס פיין: "אנחנו עשינו את זה. כולנה." 

גם בשירים אחרים בספר ניכר העניין העמוק של שחם במילים, בלשון, בדקדוק. שחם היא  בלשנית או לשונאית בהשכלתה (אפילו קראתי איפשהו שהיא יועצת הלשון של חטיבת החדשות של תאגיד "כאן"), אלא שהיא לא לשונאית מהסוג הנפוץ (והמטופש קצת) של "ודייק". היא לא חותרת לכתוב שירה תקינה – לא תקינה דקדוקית וגם לא תקינה פואטית. להפך: היא יודעת שהעברית היא אוקיינוס המשתרע על מרחבים עצומים של זמן וחלל, על פני כותבות ודוברות לאינספור, ושהצורות התקינות-כביכול הן רק חלק קטן מפני השטח שלה, ולכן מטרתה היא לא למשטר את השפה אלא לחתור למימוש מלוא הפוטנציאלים שלה, גם אלה שחובבי החוק והסדר נוטים לדכא. היא לא מתעלמת מהעבר העשיר של העברית – מספר משלי, למשל – אבל היא מקפידה לחפש את המקומות שבהם העבר הזה מאפשר שינוי ומהפכה. לא פלא שהיא מנסה לכתוב את שירת ה"כולנה", ואפשר גם להבין למה היא פותחת את ספרה בשאלה שהיא בעצם הצעה: "השאלה היא / איך אתם מתכוונים להיגמל / מהמילון / ולהיכנס למרחב ההוא / של השירה / על ארבע". 

והיא מצליחה – מצליחה להיגמל מהמילון ולכתוב שירה שיש בה משהו זר, כמעט חייזרי, עטלפי, אוקיאני, חללי, פראי, גופני מאוד, לא תמיד מפוענח אבל מלא ביופי מסתורי. חלק מהעניין קשור לפואטיקת הכולנה – לניסיון המפורש להימנע משירת אני וידויית, שירה של גוף ראשון יחיד, ובמקומה לכתוב שירת רבות, שירת כוורת, שקולותיה לא בהכרח משתלבים להמנון מקהלתי אלא יוצרים דיסוננסים משונים, טעונים במתח ובקסם. חלק אחר קשור לשילוב המיוחד שהיא יוצרת בין פמיניזם למודרניזם – בין הדגשת המאבק המגדרי לבין כמיהה לאוניברסליות חדשה, הרבה יותר דינמית ורבגונית: אוניברסליות הכולנה. שילוב הפמיניזם והמודרניזם ניכר גם במחויבותה הגלויה לשירתם של שני משוררי עבר בולטים – דוד אבידן ויונה וולך. בדומה להם גם שחם רואה בשפת השירה פרויקט כמו-מדעי, אקספרימנטלי, פסיכדלי לפעמים, שחותר לעיצובו של גנוסיס חדש – ידע נסתר שמאפשר להרחיב את גבולות התודעה והגוף והעולם. 

אלא ששחם מלמדת אותנו עוד משהו, קרוב יותר ברוחו לוולך מאשר לאבידן: שהניסיון להקים לתחיה את הפרויקט המודרניסטי – ולחזור אל החיפוש אחר צורות פואטיות מהפכניות – הוא חסר טעם, ואפילו בלתי אפשרי, אם לא יבוסס מחדש על תובנות פמיניסטיות מרחיקות לכת, על הניסיון לכתוב שירה חדשה שכולנו – כולנה – מדברות ונוכחות ונסתרות בה.         

נעה שחם, כֻּלָּנָה, מקום לשירה.

יום שישי, 29 במרץ, 2019 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים