מכתבים מאפריקות

פורסם בתאריך 14 בדצמבר 2018 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

כשבוחנים את עטיפת "מכתבים מאפריקות" – מבחר של שירה אפריקאית, רובה המכריע בת זמננו, שחותר לכסות את היבשת כולה – בולטת מאוד צורת הריבוי: לא מכתב אלא מכתבים, לא אפריקה אלא אפריקות, ולא עורכת אחת אלא שלוש עורכות: נועה לוי, אילה קוריאל ולין שלר. הדגש על הריבוי נעשה אפילו יותר דרמטי כאשר מתברר שעיקרון היסוד של עריכת המבחר הוא מדינתי: כל אחת ואחת ממדינות היבשת (מלבד כמה מדינות-איים שמקומן משום מה נפקד) מיוצגת בו על ידי שיר אחד ויחיד, וסדר השירים נקבע על פי האות הראשונה של המדינה המיוצגת: נפתח בשיר מאוגנדה ומסתיים בשיר מתוניסיה. קשה שלא להירתע מהמלאכותיות של שיטת הארגון הזאת, שמתאימה יותר לועידה בינלאומית מאשר לאנתולוגיה ספרותית, אם כי במחשבה שניה אפשר להבין למה העורכות החליטו שהיא נחוצה – נחוצה דווקא בשל תובענותה הפורמלית, שחייבה אותן להרחיב את מאמצי החיפוש כמעט לכל פינה ביבשת, ומשום שלמרות העיוותים הכרוכים בה, היא מבטיחה מינימום של ריבוי וגיוון.  

אלא שמבעד לריבוי הזה מסתתרת אחדות מהסוג הכי מדכא: אחדות הגורל של המצב הפוסט-קולוניאלי. האחדות הזאת מתבטאת בין השאר בכך שרבים משירי המבחר נכתבו במקורם בשפות אירופאיות, וגם המעטים שנכתבו בשפות אפריקאיות תורגמו לעברית מבעד לתרגום אנגלי או צרפתי (מלבד השיר האלג'יראי, שתורגם במישרין מערבית על ידי אורית ואקנין-יקותיאלי). ודומה שהעובדה הלשונית המכריעה הזאת, שמטילה צל מסויים על עצם האפריקאיות של המבחר, היא רק אספקט אחד של מציאות חובקת-כל, שמעניקה למסורות, מושגים ומנגנוני כוח אירופאיים קדימות לא רק בתיווכה של השירה האפריקאית, אלא בעצם איתורה ועיצובה. 

כך או כך, אחדות הגורל הזאת, על כל פניה, מסבירה אולי למה אפשר לזהות במבחר קבוצות של שירים שלמרות המרחק הגיאוגרפי ביניהם ניכרת בהם אג'נדה ואפילו פואטיקה משותפת, כמו שירי הזעם הפוליטי המרים של המשוררים מצ'אד (קוּלְסי לאמְקוֹ) וזימבבואה (אלברט צ'ימֶדְזָה); שירי ההתנגדות הפמיניסטית המושחזים של המשוררות מטנזניה (נְיָאצ'ירוֹ לידְיָה קאסֶסֶה) ומאוריטניה (אמינאטה אַתְ'יֶה); ושירי הקטסטרופה והפליטות שוברי הלב של המשוררות והמשוררים מגיניאה-ביסאו (יוֹבאנְקה פָּאקֶט פֶּרדיגָאוֹ), רואנדה (אוֹדילֶה גאקירֶה קאטֶסֶה), גיניאה (אחמד טיג'אני סיסֶה) ונמיביה (מְבוּלָה יָא נאנְגוֹלוֹ). אפשר אפילו לומר שבהצבעה על קווי הדמיון האלה נחשפים כמה מהכיוונים הפואטיים הבולטים במבחר, שיש בו מצד אחד שירים של זעם נשי מאוד; של זעם גברי מאוד; וביניהם שירים שתגובתם למציאות הפוליטית נעה במרחב המוכר כל-כך שבין חוסר אונים, יאוש ואימה.

אך למרות כל קווי הדמיון, העיקר במבחר הוא אכן מה שמודגש בשמו – הריבוי והגיוון. כמחצית משירי הספר, שזה המון, הם חד-פעמיים ביופים. מתברר שהעורכות בחרו נכון. וצריך גם לשבח את התרגומים, רובם של המשורר ערן צלגוב, שבזכות איכותם ורגישותם לגיוון הפואטי שעומד בבסיס המבחר הקריאה בו נעימה כל כך. הגיוון הזה מתבטא גם בכך שלמרות אופיו הפוליטי המובהק של הספר (שמגיע לשיאו בשיר "גזל" של קְוָואמֶה דוֹאְז מגאנה, שעוסק בחשבון הבלתי נגמר עם הקולניאליזם), כמה מהשירים היפים ביותר בו מצליחים להצניע את הזווית הפוליטית (לא לבטל אותה, כמובן, אבל לתת לה מקום לנשום) בתוך מרחב אינטימי מאוד, של אהבה והיפוכה, או להפך, חשוף מאוד, פתוח למסתורין של הזמן והשפה. כאלה הם שירי האהבה הפצועים של אנטוניו חָסינְטוֹ מאנגולה ופטרישיה ג'אבֶּה ווזלי מליבריה, וכזה הוא גם השיר המעופף המצורף לרשימה, של עָגָ'ה חאדי דיוֹפּ מסנגל.      

   

מכתבים מאפריקות, עריכה: נועה לוי, אילה קוריאל, לין שלר, תרגום: ערן צלגוב, פרדס

יום שישי, 14 בדצמבר, 2018 שירה מתורגמת

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים