הגיליון החדש של המגזין "ארץ אחרת" מוקדש לביאליק, וכותרת המשנה שלו היא "לחזור לשאלות הגדולות". השאלה היא מהן השאלות הגדולות הללו ששמו של ביאליק כרוך בהן. הגיליון – שקראתי בהנאה, ויכול לשמש מבוא מוצלח להכרות עם המשורר הלאומי – מספק למרבה הפלא תשובה עקבית למדי לשאלה הזאת, כלומר סדרה של "שאלות גדולות" שאמורות, אם נתייחס לביטוי ברצינות, להעסיק את כולנו ולעמוד במרכז הדיון התרבותי הישראלי. מעניין לבחון אותן ולראות אם יש בהן ממש.
לכל אחד מהמשתתפים בגיליון זווית שונה במקצת ל"שאלות הגדולות", אבל רבים מהם נוגעים, לפחות בעקיפין, באותו עניין: במאמציו הגדולים של ביאליק לישב בין תרבות יהודית לבין חילוניות. צריך לזכור שבבסיס התרבות היהודית, לפחות כפי שביאליק הבין אותה, ניצבו בראש וראשונה טקסטים, רובם דתיים, רבים מהם כתובים עברית. אובדן האמונה והתפוררותן של מסגרות החיים הדתיות באירופה היהודית של המאה ה-19 איימו לדחוק את הטקסטים האלה לפינה, כלומר אל שוליה של החברה היהודית המתחלנת או אל המחלקות לשפות עתיקות באקדמיה, וביאליק, שפיעמה בו מסירות עמוקה, אישית, משוררית, למורשתו הלשונית, רצה להבטיח להם יותר מזה, הרבה יותר מזה.
שתי עובדות מערפלות את הטענה שניסחתי בפסקה הקודמת. ראשית, העובדה שביאליק היה בראש וראשונה ציוני נלהב, ודומה שבבסיס החזון הציוני, אולי לא של ביאליק עצמו אבל של רבים אחרים, ניצב הניסיון לפתור את בעיות החיים הממשיות של יהודי אירופה, ולאו דווקא איזו דבקות – הרואית או סנטימנטלית, תלוי בנקודת המבט – במורשת לשונית שמאיימת להתפוגג. ושנית, העובדה שלא רק הציונות המדינית הפכה מחזון מעורפל למציאות מסובכת, אלא גם הציונות הביאליקאית, "התרבותית", נחלה כמדומה ניצחון מזהיר, ובשביל כל כותבי וקוראי "ארץ אחרת" הזיהוי של יהדות או ישראליות עם עברית חיה – אולי לא בדיוק העברית שביאליק חלם עליה ובכל זאת עברית – הוא מובן מאליו.
אז זהו, ששום דבר לא מובן מאליו בסיפור הזה. צריך לעצום עין אחת כדי לקלוט במלואו את הלהט הרומנטי, הכמעט אי-רציונלי, שליבה את חלומו של ביאליק: החלום להפוך מורשת לשונית דתית-בעיקרה לתשתיתם של חיים תרבותיים חילוניים, ובלבד שהמורשת הזאת, היקרה לו כל כך כמשורר, לא תאבד.
נדמה לי שזה בדיוק מה שמרגש את רוב הכותבים ב"ארץ אחרת" ומעלה על דעתם את "השאלות הגדולות". אבל האם ביאליק באמת נחוץ כדי לחזור לשאלות הגדולות שמעסיקות את החברה הישראלית? הרי השאלות הללו התעצבו ברובן אחרי מותו, אין בהן שום דבר רומנטי, ולביאליק היה לכל היותר מושג עמום שלהן: הן נולדו עם הקמת מדינת ישראל וצה"ל ומשרד החינוך, החריפו עם התמשכותו המדכאת של הסכסוך האלים בין יהודים ופלסטינים, ונוסחו מחדש בעקבות חורבן יהדות הגולה ומימושו של חזון "קיבוץ הגלויות", שהפכו את סיפורו של ביאליק – סיפור אשכנזי, משכילי, ציוני-אידיאולוגי – לאבן מתפוררת אחת, כבר מזמן לא האבן הראשה, בקשת תרבותית מתפרקת.
השאלה היא מה הקשר בין השאלות המעיקות הללו – שלא צריך לחזור אליהן כי הן ממילא רודפות אחרינו – לדבקותו העזה של ביאליק בעברית, ולחלומו לבנות גשר יציב בין מורשת דתית מתפוגגת ותרבות חילונית חיה. האם יש בכלל קשר? ואם יש – האם נרמזת בו איזו תקווה לעידונם של המתחים שקורעים את החברה הישראלית, ואולי להפך, הוא רווי דווקא בחרטות ובספקות? השאלה הזאת, המרחפת מעל לרוב המאמרים בגיליון ועושה אותו למעניין כל כך, אינה מנוסחת בו בשום מקום במלוא משמעויותיה וכובדה. ואולי היא לא מנוסחת משום שהיא מפותלת יותר ממה שנדמה, משוררית מדי, רומנטית ללא תקנה: למה שמישהו יאמין שדווקא שם, בחלום התרבות העברית המתחדשת, יימצא מזור למצוקותינו? האם באמת העברית – השירה העברית לדורותיה, למשל – יקרה לישראלים של ראשית המאה ה-21 עד כדי כך?
ארץ אחרת, גיליון מספר 47, למה ביאליק – לחזור לשאלות הגדולות, עורכת: במבי שלג
- אתר המגזין ארץ אחרת.
- מאמר המערכת של הגליון באתר ארץ אחרת.
- שיריו של ח.נ. ביאליק בפרויקט בן יהודה.