יעל גלוברמן, מפת חצי האי

פורסם בתאריך 18 בינואר 2019 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

יש משהו בשיריה של יעל גלוברמן, הידועה גם כמתרגמת שירה מחוננת, שמבדיל אותם מהמון השירים הבינוניים, הגולמיים, החוזרים על עצמם לעייפה, שמציפים את השירה הישראלית לאחרונה ולא רק לאחרונה; משהו רענן, אולי אפילו זר, בלתי-ישראלי במקצת, שגורם לשיריה – למשל, לשיר שפותח את ספרה החדש, השלישי, "מפת חצי האי" – לחתוך ישר לתוך התודעה, ממש כמו סכין, ואז להעמיק ולהדהד בה: "מה את נושכת לפרנסתך?/ איפה את צולעת בסופי שבוע?/ האם הצליעה שלך נחלשת כשאת רוקדת?/ ומה קורה כשמתקרב אליך מגמגם?// מתי זה קרה לך?/ בחזה או מחוצה לו?/ בהערכה גסה, איזה אחוז משטח המראה את תופסת?/ כמה כריות יש לך במיטה בתקופות שאת לבד?"

השיר, שרק פתיחתו מצוטטת פה, נקרא "שאלון", וקשה להחליט אם המשוררת היא השואלת, הנשאלת, שתיהן יחד – כלומר אישה שמדברת אל עצמה – או זרה שנקלעה לשיר כמעט במקרה. ברור במה השיר עוסק: בזרות או בבדידות. וכוחו של השיר נובע בין השאר מהתובנה, שמלווה רבים משירי הספר, שלבדידות יש להב כפול: מצד אחד היא מנתקת ומשכיחה את הבודד, מכסה אותו בעזובה עד שהוא נעשה כמעט בלי נראה, אפילו בלתי קיים, אבל בו בזמן היא מכוונת אליו את כל זרקורי ההשפלה והאלימות שבנמצא, כלומר חושפת אותו, כי אין לו עם מי ובקרב מי להתחבא – הוא לבדו בעולם, נטול הגנה.

בספרה החדש של גלוברמן אפשר למצוא לא מעט דימויים שמנסים לפרש את הבדידות הזאת, כמו השיר "הומלס בצפירה", על קבצן שפעם-פעמיים בשנה, בצפירות של יום הזיכרון, עומד דום כמו כולם, ופתאום הוא לא כל כך לבד כי "יש לו מקום: יש לו חדר באובדן הלאומי"; או כמו השיר "רובינזון שם", שבו מתברר שהאי של רובינזון הוא אי-תנועה: מקום נטוש בלב המהומה, בתוך ההמון, באמצע הכביש. והעובדה שגלוברמן מתארת לא פעם את הזרות שניצבת במרכז ספרה דווקא מבעד לדמויות שהן זרות לה – קבצנים וחסרי בית, אלכוהוליסטים, גברים אלימים או פגיעים מאוד – מדגימה גם היא הצירוף המיוחד של היעלמות והיחשפות שמאפיין את חיי הזר: נעלם כשהוא רוצה להיראות, נחשף כשהוא מבקש להסתתר.

אלא שלצד גילוי הלב הקיצוני שיש בשיריה של גלוברמן, שמאפשר לה לכתוב על תכנים רגשיים קשים כבדידות, זרות ובושה בישירות מקפיאת דם, יש בהם גם נטייה הפוכה לכאורה – לשמור על מרחק אסתטי באמצעות הקפדה על דימויים גבישיים, שפה משוכללת ושורות שיר מלוטשות להפליא. ונדמה שאת הסגנון המיוחד הזה, שאפשר לכנות "גילוי לב מלוטש", עיצבה גלוברמן בהשראתה של השירה האנגלו-אמריקאית שממנה היא מרבה לתרגם, בעיקר זו שנכתבה בשליש השני של המאה שעברה – כמו שירתה של אן סקסטון, שמבחר נהדר משיריה, "שיעורים ברעב", ראה אור לפני כשלוש שנים בתרגומה הוירטואוזי של גלוברמן.

יתכן, כמובן, שזוהי הההשראה האנגלו-אמריקאית שמעניקה לשירתה של גלוברמן את טעמה הזר, הלא לגמרי ישראלי, אם כי יש לזכור שיש בשירה העברית לפחות תקדים משמעותי אחד לגילוי הלב המלוטש של גלוברמן, וזהו גילוי הלב המלוטש של לאה גולדברג, בעיקר בשיריה המוקדמים מאוד והמאוחרים מאוד, שבהם תחושת הזרות שלה היתה צלולה במיוחד. וכמו אצל גולדברג, כך גם אצל גלוברמן ברור שהזרות זוכה לביטוי חד ומפוכח דווקא בזכות כמיהתה הבלתי נדלית של המשוררת לאהבה, ולא פחות מכך בזכות הבנתה העמוקה במסורת הסבוכה של שירת האהבה.

יעל גלוברמן, מפת חצי האי, הקיבוץ המאוחד

יום שישי, 18 בינואר, 2019 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים