קשה, אולי בלתי אפשרי לחשוב על תרצה אתר, על דמותה הציבורית, דמותה כמשוררת, בלי לחשוב על אביה, נתן אלתרמן, ובלי להיזכר בשירי האב-והבת המחרידים שלו, כמו "שיר משמר" האכזרי-פתייני, שבו האב מזהיר את בתו מפני הסכנות המאיימות עליה – מזהיר אותה מפני עצמה, מזהיר אותה מפניו שלו – אבל גם מטיל עליה מין קללה משונה, שהרי הפער בין אזהרה לאיום לקללה הוא תמיד דק למדי. וכשחושבים על הצל שהטיל האב על הבת, ועל מורשתו האבהית הבעייתית כל כך – האוהבת, החונקת, האלימה, הנעה בין מסירות נואשת לבוגדנות גלויה – אי אפשר שלא לחשוב גם על הנפילה המסתורית, ספק תאונה ספק התאבדות, ששמה קץ לחייה של אתר, והיא בת שלושים ושש בלבד. וכאשר כל המחשבות האלה עולות באוב – המחשבות על הזיקה העמוקה והאפלה בין האב לבת, ועל האסימטריה-כביכול שבין עוצמתו המתעתעת לפגיעותה החשופה – האם יכול בכלל להישאר די מקום וקשב לשיריה של אתר? יש לה בכלל סיכוי להישמע כמשוררת, בלי ששיריה ייבלעו בשירת אביה?
וכאשר עונים בחיוב על השאלה הזאת – כאשר אומרים: כן, למרות כל הצללים והתהומות קולה של אתר כמשוררת נשמע היטב, רם, וצלול, ואפילו סמכותי – אנחנו מתחילים, רק מתחילים, להבין את כוחה כמשוררת. וצריך לומר שבחלוף השנים הקול הזה רק הולך ומצטלל, אולי דווקא משום שהוא מתרחק מהרעש הבלתי נסבל שמתוכו וכנגדו הוא התעקש להישמע. כי סיפורה של אתר הוא סיפור של התעקשות. ההתעקשות לא לשתוק. אתר לא שתקה אלא התעקשה לספר על חייה ועולמה במילותיה שלה, שלה לגמרי ולא של האב, גם אם היא הרשתה לעצמה לצטט ולהדהד אותו לא מעט.
והרי זה בדיוק מה שתמיד הטיחו באתר, אולי לא בפניה, אבל היא שמעה היטב – למה את מתעקשת לכתוב? והכוונה היתה: למה את מתעקשת להיכנס לנעלי אביך, את לא מבינה שהן גדולות עליך, שהן גורמות לך לדדות, למעוד, ליפול, להיחשף כזייפנית וחקיינית? אלא שלמזלה, ולמזלנו, אתר התעקשה לא לשתוק, התעקשות שתבעה ממנה אומץ, ויושר, וריכוז גדול, ומקוריות יוצאת דופן, כזאת שתעזור לה להיחלץ מהמלכודות שטמן לה אביה. והיא מצאה את כל אלה, וכתבה.
ונדמה שזה הרעיון שמלווה את פרסום כרך "כל השירים" של אתר, פרי עריכתה המסורה של נגה אלבלך, הכולל את כל שיריה ופזמוניה שפורסמו בצירוף לא מעט שירים ופזמונים גנוזים – המחשבה שכעת, יותר מארבעים שנה אחרי מותה, הגיע הזמן להשיב להתעקשות של אתר בהתעקשות משלנו: בהתעקשות לקרוא את שיריה בלי שקול האב יעיב עליהם, ובלי שזכר הנפילה ההיא יאותת מכל שורה. וזה אפשרי, צריך פשוט לקרוא – לקרוא את שיריה הפראיים מספרה הראשון, "צפנת"; ואת שירי הקינה המופלאים על אביה מספרה השני, "בין סוף ובין סתיו"; ואת השירים שכתבה לסבתה – שירים על דיבור והיזכרות שצפים מתוך אלם ושכחה – מספרה השלישי, "ספר הנשיה"; ואת השירים רחבי הלב והדעת, המתונים והרהוטים כל כך חרף האימה הגדולה המקננת בהם, שפורסמו אחרי מותה.
ובמהלך הקריאה זה קורה. קולו של האב נעלם פתאום. לא שאנחנו לא מזהים את ההדים לשיריו, הם ברורים כתמיד, אבל פתאום הם לא יותר מהדים, ציטוטים, מובאות מכתבי משורר חצי-נשכח. ובמקום לאיים לבלוע, הם עצמם נבלעים, ממש מתמוססים לתוך קול חדש לגמרי – חם ובהיר וחכם. וזה הרגע שבו אפשר להתחיל לחשוב מחדש על שירתה של תרצה אתר.
תרצה אתר, כל השירים, עריכה ואחרית דבר: נגה אלבלך, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ