יאיר דברת, מלאך ראשון

פורסם בתאריך 19 בינואר 2018 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

אי אפשר להחמיץ את העובדה שיאיר דברת שייך לחבורת "הו!". את "מלאך ראשון", ספר הביכורים שלו שפורסם זה עתה, ערך מנהיג החבורה, דורי מנור; הספר מוקדש "לדורי מנור ומשה סקאל באהבה נצחית"; ומי שמעתירה עליו שבחים (לא בלתי מוצדקים ועם זאת מופרזים במקצת) על גב הכריכה היא המשוררת אנה הרמן, מהכשרונות הבולטים בחבורה. גם כשפותחים את הספר קופצים לעין סממנים שמאפיינים את שירת "הו!", וביניהם כתיבה במשקל וחרוז. אבל הדבר שהופך את דברת למייצג נאמן במיוחד של החבורה, ואפילו ליורש אפשרי של דורי מנור, היא הזיקה ההדוקה ששירתו יוצרת בין משקל וחרוז לבין עיבוד מסור ומסוגנן של כמיהה הומוסקסואלית.

אהבה הומוסקסואלית אינה בהכרח חרוזה ושקולה, ובכל זאת מנור הצליח לבסס את החיבור הזה בשירה הישראלית הצעירה. אפשר לברך אותו על ההשג, ואפשר לנסות להבין מה ההשג הזה מלמד: לשאול למה החיבור בין משקל וחרוז להומוסקסואליות, שאינו מובן מאליו, מושך אליו משוררים צעירים, ומה בדיוק הוא משרת. ונדמה שקריאה בשיריו של דברת יכולה לשמש נקודת מוצא מוצלחת לבירור השאלות האלה.

יש ב"מלאך ראשון" כמה נסיונות לא מוצלחים לכתוב שירה פוליטית, ולא מעט שירי בוסר, ובכל זאת בולטים בו לטובה שני מחזורי שירה מגובשים יותר, שניהם מרשימים למדי. אחד מהם הוא מחזור סונטות שנכתבו בהשראת לאה גולדברג, מהסוג שגולדברג כינתה "סונטות אהב"ה", משום שיש בהן רק 13 שורות ולא 14 (אהב"ה בגימטריה: 13). ברור למה גולדברג נבחרה כמקור השראה: משום שכמעט כל שירי האהבה שלה מדובבים אהבות נכזבות. כדאי להוסיף שמה שהפך את גולדברג לאחת ממשוררות האהבה הבולטות ביותר בשירה העברית היה כשרונה יוצא הדופן – כישרון אלכימי ממש – להכריע לטובת האהבה ולהעמיד אותה במרכז שיריה, גם כאשר היה עליה לזקק אותה מאכזבות כואבות במיוחד.

אהבה נכזבת ניצבת גם בבסיס שיריו של דברת, שרבים מהם, ממש כשיריה של גולדברג, מתארים כמיהה לא ממומשת. יש בהם לא מעט תיאורים של מין, אבל בדרך כלל לא של מין ממשי אלא של מין מפונטז, וגם כאשר הכמיהה ממומשת, ההרגשה היא שמדובר במין מאכזב ואמביוולנטי. אפילו במחזור השירים "ג'וני" (הטוב והמסקרן בספר, אולי משום שהוא לא שקול וחרוז) ניכרת האמביוולנטיות הזאת: קשה לקבוע אם ג'וני הוא דמות אהובה או מרתיעה, ממשית או בדויה, והאהבה אליו, במידה שיש שם אהבה, מתוארת על דרך השלילה: "אהבתי את מה/ שהוא לא היה".

וזה אולי הדבר המפתיע ביותר בספרו של דברת: למרות שהוא מוקדש כמעט כולו לכמיהה הומוסקסואלית, השירים מדגישים דווקא את הצד הכואב בכמיהה הזאת, ומעניקים לה בדרך כלל אופי חלול, אלים, מפונטז, מקולל, כמעט בלתי אפשרי. במובן מסויים הם הפוכים בכיוונם לשיריה של גולדברג: זוהי אותה נדנדת אהבה/אכזבה, אבל בעוד גולדברג חתרה תמיד להדגיש את האהבה, דברת נוטה להדגיש את הריק שמאיים לבלוע אותה. לא קל להבין מה גורם למשורר צעיר בן זמננו לתאר כמיהה הומוסקסואלית במונחים אמביוולנטיים כל כך, כמעט טראגיים, ששיכים לכאורה לזמנים אחרים, אבל אפשר לשער שיש קשר בין האמביוולנטיות הזאת, יהיה מקורה אשר יהיה, לבין ההכרעה לכתוב בחרוז ומשקל. דומה שתפקידם של המבנים הפואטיים הנוקשים, הסדורים כל כך, הוא לגונן על הכמיהה מפני המתח הפנימי שסודק אותה, ולשמור עליה שלא תתפרק לגמרי, אולי מתוך תקווה שבעתיד תימצא לה צורה שלמה יותר, קצת פחות מיוסרת.

יאיר דברת, מלאך ראשון, הקיבוץ המאוחד

יום שישי, 19 בינואר, 2018 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על יאיר דברת, מלאך ראשון

אבירם
24 באוקטובר 2019

להקדיש ספר ל"אנשי שלומינו", בניסוח הקלישאי-רגשני "באהבה נצחית"- כבר מעלה חשד שהמשורר הוא יותר רגשן מרגיש והשימוש שלו במילים לא אחראי…..וחוצמזה הליקוק הקליקאי (חבורה! הו!) די מרתיע (ואני ממש "סתם" חובב שירה), והחריחזה והמשקל הפכו למניירה חקיינית שדי נמאסה, למען האמת!

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים