אופיר משרקי, יומני היקר

פורסם בתאריך 5 בינואר 2018 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

משהו טוב קרה לאופיר משרקי בדרך מ"יותר מ-7", ספרו הראשון שראה אור לפני כשלוש שנים, ל"יומני היקר", ספרו החדש. משהו התבהר אצלו, נעשה מדוייק יותר, גלוי יותר, ובעצם פשוט יותר – רק לטובה. הנטייה הבסיסית של שירתו – המשחקית, התיאטרלית, המבוססת על כשרונו להיות מין משורר-שחקן, כזה שמעצב ומציג דמות – לא נעלמה, אבל נעשתה נינוחה יותר, מודעת יותר לעצמה: לא רק להבטחות הגלומות בה אלא גם לגבולותיה ואפילו לחולשתה.

צריך לומר שמודעות עצמית היתה תמיד חשובה למשרקי, כמו שמעיד השיר הקצרצר שהודפס על כריכת ספרו הקודם: "כל המילים שאי פעם אמרת/ מישהו אמר אותן קודם/ ואתה חי עם זה// איך תוכל להתנגד לשיטה/ להתנגד זו מילה, שמישהו/ פעם אמר לך." צריך גם לזכור שבמודעות עצמית כזאת יש משהו מכביד מאוד, ובעיקר כשמצטרפת אליה, כמו אצל משרקי, אינטיליגציה חדה במיוחד. המשורר מתבונן בעצמו כל הזמן מבחוץ, והופך בעיני עצמו לדמות במחזה שמישהו אחר, לא ברור מי, כתב, והתשוקה לכתוב את המחזה בעצמך, להיות המחזאי ולא רק הדמות, הבמאי ולא רק השחקן – כלומר: להפוך למשורר מהזן הרומנטי, זה שניחן בכוח לברוא עולמות בצלמו – הופכת להיות מניע מרכזי. אלא שדווקא אז מתגלה המודעות העצמית כמכשול: המשורר מבין שהוא רק מפנטז את גדולתו, ששום עולמות אינם נבנים ונחרבים בשיריו, ואפילו את עצמו הוא בקושי מסוגל להמציא. ושם בדיוק משרקי קצת הסתבך בספרו הקודם: נסיונו להכתיר את עצמו כמשורר גדול מהחיים, פורץ דרך, נחרת בזיכרון – למשל: לברוא את עצמו כגרסה גברית ופוסט-מודרנית של רחל או יונה וולך – נותר מאולץ מדי, נטול שוליים חיוניים של אירוניה, לא לגמרי משכנע.

בספר החדש, לעומת זאת, משרקי מצליח לשחק את הדמות היחידה שהוא נועד לשחק: את עצמו. לא במקרה שם הספר הוא "יומני היקר", שכן הוא מלא בשירים שמספרים סיפורים זעירים, ממש סיפורונים, מחיי המשורר. ברור שמדובר ביומן מעובד, משוחק, פואטי. ברור גם שהמרחק בין משרקי-האיש ומשרקי-הפרסונה נותר, כמו תמיד, אינסופי בלתי מגושר. ואף על פי כן העונג הכרוך בקריאת הספר קשור במישרין לאפשרות להתוודע באמצעותו למשורר שכתב אותו – לגאוותו, לעברית הנהדרת שלו, למיזנתרופיה המעודנת שלו, לאהבתו הגדולה לתחפושות, לטווסיותו המסויימת, לבדידותו, לקשת הדימויים העצמיים החביבים עליו (הוא מעדיף להיות כפיל של דיאנה רוס, ולא של סקאר ממלך האריות, ואולי דווקא להפך), לחרמנותו, לכמיהתו הלא לגמרי מוצהרת והלא ממש נענית לאהבה, לריק שמקנן בו, ולכל המעשים הקטנים שהוא עושה כדי למלא איכשהו את הריק הזה: לכתוב שירים, למשל.

"יומני היקר" הוא ספר שכולו סגנון. סגנון במובן הכי טוב. יש למשרקי סטייל שגורם לכל מילה שהוא מניח על הדף להיראות טוב. וכמו אצל משוררים דומים לו – נתן זך המוקדם, למשל, או חזי לסקלי – הסגנון הזה נולד בעיקר כדי להתמודד עם אימת הריק: לכסות עליה, ובה בעת לחשוף אותה באופן העדין והמדוייק ביותר. ונדמה שזה בדיוק מה שנאמר בשיר שפותח את הספר וקטע ממנו מצורף לרשימה: שהשירים מתרכזים במה שהמשורר עושה בזמן שהוא לא עושה את מה שהיה רוצה לעשות: לומר לאהבה: "בואי". וההרגשה היא שכל שירי הספר שקולים כנגד המילה הזאת, המודפסת על גב הכריכה ללא שום תוספת, נתונה בבדידותה המזהרת, ככה בדיוק: בואי.

אופיר משרקי, יומני היקר, ספרי עיתון77

יום שישי, 5 בינואר, 2018 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על אופיר משרקי, יומני היקר

נורית כהנא
22 באוקטובר 2019

לאלי,
תודה על רשימת הביקורת הזו, ידעתי מעט על המשורר אופיר משרקי, דבריך יצרו בי סקרנות לקרוא את הספר החדש. בייחוד ביחס לשירים שגובשו מתוך חומרי יומן.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים