לספרו השני של אמיר מנשהוף, "קום", יש מוטו מעניין, שתי שורות הלקוחות משיר חצי-שכוח של יונתן רטוש: "יש פה איזה אונס / באהבה הזאת". הצירוף של אונס ואהבה נשמע בלתי אפשרי, אלא אם כן נניח שמדובר באהבת שווא, אהבה כפויה, הקורסת לתוך פחד ושנאה. ואכן, דומה שזוהי משמעות המוטו אצל רטוש, שכן הוא לקוח ממחזור שירים ששמו "לא", המספר על אישה שחדלה לאהוב ואולי לא אהבה מעולם, ולכן היא מחליטה לקום וללכת, "רוצה ללכת / ל ל כ ת." אלא שאצל מנשהוף הכל מסתבך – או להפך: נפתר – משום שלא מדובר באהבת בשר ודם אלא באהבת אדם ואל, וכשמדובר באהבה דתית איכשהו הכל אפשרי, הכל מותר, אולי משום שבאהבה כזאת בולט יסוד הפנטזיה. ואכן, האהבה לאלוהים, כך מנשהוף מבהיר בשיריו, היא אהבה שיש בה אונס, כפיה ואלימות. המאמין אוהב את מי שכופה עליו סבל ומוות.
רבים משירי "קום" דומים לתפילות, ומשתמשים בשפת התפילה היהודית, אבל אין ספק שאלו הן תפילות משונות מאוד. האל שב ומכונה "אנסי", והתפילות המופנות אליו, שכמו תמיד הן תפילה לישועה והתגלות, מוצגות במפורש כמשאלת אונס: המתפלל מפציר באלוהים שיאנוס אותו. כדאי לומר שהכמיהה להתגלות כוחנית של האל, ואפילו להתגלות הדומה לתקיפה מינית, אינה חידוש של מנשהוף. היא מוכרת ממסורות דתיות רבות, ויש לה הדים ברורים גם בתנ"ך, בעיקר בספרי הנבואה, כמו בספר הושע, כשהנביא מאיים בשם אלוהים: "ריבו באמכם ריבו, כי היא לא אשתי ואנוכי לא אישה, ותסר זנוניה מפניה ונאפופיה מבין שדיה, פן אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום היוולדה". יהיו שיאמרו שיש כאן רק משל, שלא מדובר בגבר ואישה אלא באל ובעמו, והאלימות המינית אינה אלא דימוי לעונש אלוהי, אבל כשכותבים וקוראים שירה המשל חשוב לא פחות מהנמשל, ולפעמים קצת יותר.
השאלה היא כמובן למה חשוב למנשהוף לשלוף את הרגש הדתי הזה מתהומותיו ולהעניק לו חיים חדשים. והשאלה מתחדדת משום שנימת השירים של מנשהוף אינה ביקורתית. שיריו אינם מנוסחים בהכרח כהתרסה חילונית או פמיניסטית כנגד מורשת התנ"ך. להפך, נימתם רליגיוזית באופן מובהק. מדובר בתפילות רציניות. הכמיהה להיאנס על ידי האל אינה פרודיה או קריקטורה שהמשורר לועג לה. נכון שבשירים נחשפת סתירה פנימית שקורעת את הרגש הדתי באשר הוא – הסתירה בין האל כהתגלמות החיים והאהבה לאל כהתגלמות הדין והמוות – אבל מנשהוף לא בורח מפני הסתירה הזאת, ובמידת מה הוא מזדהה איתה. והשאלה, כאמור, היא למה.
והתשובה נרמזת אולי בעובדה שיש בספר שני סוגים שירים. רובם עוסקים כאמור באל ופונים אליו תוך הדגשת אופיו הגברי – הוא מוצג בצלמו של מאהב הומוסקסואלי נחשק אך אלים – אך לצידם ניכרת קבוצה קטנה ונבחרת של שירים שעוסקים בדמות שונה לחלוטין, נשית במודגש, הדומה לעיתים לאם או לאלה, ואולי לאם גדולה. ובעוד האל הגברי מעוצב כפנטזיה אלימה הנעוצה במעמקיה העתיקים של השפה העברית, הדמות הנשית מוצגת כדמות חיה, מוחשית ובעיקר אנושית מאוד, המתגלה בהווה. מתברר שגם מנשהוף, כמו משוררות ומשוררים רבים בני דורו, נאלץ להתמודד בדרכים לא תמיד צפויות עם אחד המתחים הבסיסיים שמניעים את השירה הישראלית בראשית האלף השלישי: המתח בין המסורת הפטריארכלית, על כל כובדה וזוועותיה, לבין דמות חידתית, נשית ואימהית, שמחפשת דרך לחרוג ממנה ולכונן מסורת חדשה.
אמיר מנשהוף, קום, מקום לשירה
- הספר באתר ההוצאה.
- שרון קשרו על הספר באתר 'המנדט'.
- שירים נוספים באתר של נילי דגן.
- רשימה של חיה לוי ב'סלונה'.
- שמעון זנדבנק על השיר "אמצע הדרך" ב'הארץ'.