מיהו הסופר והמשורר כריס אבאני, שמבחר נדיב ומתורגם היטב מיצירתו השירית ראה כעת אור בהוצאת "רעב"? איך בכלל מתמודדים עם שאלה כזאת, שתובעת לתאר במילים ספורות את זהותו הסבוכה של יוצר זר? הדרך המקובלת היא לציין את המדינות שבה נולד וחי, הלשונות שבהן יצירותיו כתובות והזמן שבו כל זה התרחש או מתרחש, ואם זאת הנוסחה, התשובה היא: אבאני, שכותב את יצירותיו באנגלית ומתגורר כבר קרוב לעשרים שנה בארצות הברית, נולד ב1966 בניגריה לאם בריטית ולאב איגבו. ומייד מתבקש לשאול: מה זה איגבו?
מקובל לדבר על "שבט האיגבו" אבל מוטב לראות בהם עם או אומה, כלומר זהות אתנית ו/או תרבותית שמעניקה לנאחזים בה משען וכיוון למרות שהיא כשלעצמה הטרוגנית, סבוכה ואפילו חידתית. אומת האיגבו הותירה חותם עז על תולדות אפריקה והאנושות לפני כחמישים שנה, כשבניה ובנותיה ניסו להתנתק מניגריה ולהקים מדינה עצמאית – את ביאפרה – והובסו במלחמת זוועות שמתו בה מיליוני בני אדם בשל אלימות קשה, רעב ומחלות. הסופרת צ'ימננדה נגוזי אדיצ'יה (שגם היא, כמו אבאני, בת לאומת האיגבו וכותבת אנגלית) העניקה לנו יצירת מופת שעניינה המלחמה ההיא, את הרומן "חצי שמש צהובה". ואל תוך העולם ההוא בדיוק, של מלחמת ביאפרה, כריס אבאני נולד. הוא אמנם מצא מקלט מפני האימה עם אמו שנמלטה לאנגליה, אך בתום המלחמה חזר לניגריה, ושם התבגר ועשה את צעדיו הראשונים כסופר.
בנעוריו נכלא אבאני שלוש פעמים בבתי כלא ניגריים. סיבת הכליאה היתה ספרותית-פוליטית: יצירות הנעורים שלו שיקפו עמדות חתרניות כלפי המשטר. כשהשתחרר בשלישית מהכלא הבין אבאני את המסר, היגר לאנגליה ובסופו של דבר השתקע בארצות הברית. ספר שיריו הראשון, "רפובליקת כלכותה" שראה אור בשנת 2000, מוקדש כולו לזכרונותיו מבתי הסוהר בניגריה, ואין ספק שבזכות שירי הכלא שלו זכה אבאני לרוב תהילתו כמשורר.
אלה שירים חזקים במיוחד. אבאני מצליח לעצב בהם קול פואטי רגיש וטעון בתקווה, אך בלי לוותר על תיאור חד וחריף, ולעיתים אכזרי וגראפי עד אימה, של עינויי הגוף שסבל מהם או היה עד להם כאסיר. מדובר בצירוף פואטי רב עוצמה שאפשר אולי לכנות "הומניזם חשוף" או "הומניזם מפוכח". בשירי הכלא ניכרים היטב גם שאר יתרונותיו של אבאני כמשורר: הכישרון לספר סיפורים מורכבים בשורות שיר מעטות, למצוא הרמוניה גם בתוהו ובוהו, ולעצב דימויי גוף מרשימים: חושניים ואינטימיים או אלימים ומבהילים.
בשיריו המאוחרים יותר, שגם להם ייצוג נרחב במבחר, עוסק אבאני בצורת הקיום המיוחדת שעיצב בבגרותו, זו של המשורר-המהגר מרובה הזהויות. השירים נודדים בין זכרונות ילדותו ונעוריו מאפריקה לבין הווית חייו הקוסמופוליטית כמשורר מצליח הכותב אנגלית. שני הצדדים של המשוואה, צד האיגבו והצד האמריקאי, מתגלים כהוויות חיים רפאיות, לא לגמרי ממשיות, בעיקר בשל המרחק הפעור ביניהם, המאיים על יכולתן להצטרף למסכת חיים רצופה והגיונית אחת. מתוך כך מתחוורת גם הכמיהה ליצירה ספרותית ולתפיסת עולם שיגשרו על המרחק הזה.
והגשר שמציע אבאני הוא זה שהתגלה כבר בשירי הכלא שלו, אלה שבליבם ניצב הגוף האנושי המעונה על יכולתו לשאת כאב ולהשתוקק, ולשמש בסיס לאחווה כלל-אנושית, החורגת מניגודים אתניים ותרבותיים. לא במקרה לובש הגשר הזה אצל אבאני צורה נוצרית מובהקת, שהרי זה בדיוק מה שישוע בן מרים מציע למאמיניו: את גופו המיוסר כמקור לחסד וגאולה כלל-אנושיים.
כריס אבאני, שיעור בגיאוגרפיה, עורכים: ערן צלגוב, נוגה שבח, מאנגלית: אילן בר דוד, יעל דקל, יעל חזן-לוי, אפרת ירדאי, ערן צלגוב, נוגה שבח, הוצאת רעב
- רשימה של יעל ענבר ב'הארץ'.