כשקוראים את ספרה השלישי של ענת זכריה, "פלשתינה אַי", שלשמו יש צליל פוליטי והיסטורי מובהק אך גם מימד פצוע וכואב: אַי, ההרגשה היא שמדובר בספר חזק ובשל, ושזכריה מוכיחה בספר הזה שהיא כבר מגובשת לחלוטין כמשוררת, ומתחשק לברך על המוגמר ולומר: הנה, ככה בדיוק כותבת משוררת שהצליחה להתגבר על כל הסכנות שאורבות למשוררים צעירים ולהגשים את עצמה כמשוררת במלוא מובן המילה, כלומר: לברוא ולעצב את קולה כקול מנוסה, סמכותי וחכם, קול חד וחריף שעולה מאוב השפה ממש, ואינו טורח לצמצם את עצמו בזיקות מהסוג המשפחתי, השבטי או המגדרי. וזה משמח שיש לנו משוררת כזאת, שמתחמקת מזיקות קונקרטיות לטובת פרספקטיבה כמו-אוניברסלית, גם בדור הנזיל והרב תרבותי שנלכדנו לאחרונה בתוכו, הדור שאחרי וולך, רביקוביץ' ושות'.
אלא שיש להישג הזה גם מחיר. למשל: משהו מהלהט האירוטי שאפיין את שני ספריה הקודמים של זכריה, ובעיקר את הראשון, "יפה אחת קודם", הלך לאיבוד. ולא רק הארוס התמעט, גם הנכונות להסתכן כמו בשירים המוקדמים ההם, ולכבול באמצעות שלשלות אירוניה מתוחכמות דימוייים חשופים של גוף משתוקק ומעונה. האירוניה דווקא נשארה, מתוחכמת כתמיד, אבל ההרגשה היא שהגוף הלך והתפוגג מספר לספר. ולצד התמעטות הארוס והתפשטות הגוף אולי גם אבד לזכריה משהו מההתרסה הישירה והכואבת שאפיינה את שני ספריה הקודמים, ובעיקר את השני, "בגלל טעות אנוש" – התרסה שעמדה במרכז כמה משיריה המשמעותיים ביותר, וגרמה לה להבהיר שהיא נחושה בדעתה למרוד במה שאפשר לכנות "חוקי האהבה הנכונה", למשל כשהיא הצהירה: "אני לא רוצה ילדים/ אני מבקשת פטור מחוקי האהבה", או הזהירה בשיר אחר: "אל תעשה לי ילד/ מול תינוקות אני אחוזת/ נבואת לב מעיקה."
וכשקוראים את הספר החדש מבינים פתאום שהארוֹס וההתרסה איזנו בשני ספריה הקודמים של זכריה את האינסטיניקט הבסיסי שלה כמשוררת – את הדחף העמוק שלה לשלול, לבטל, להתבטל, לאיין או למחוק – ואילו עכשיו, בספר השלישי, כשמפלס התשוקה והכעס ירד לטובת מפלס הניסיון והחוכמה, נותר הדחף השולל והמאיין הזה כמעט לבדו, והוא משתלט על התמונה כולה. ואמנם, שיריה של זכריה היו עסוקים מאז ומתמיד בניסיון פרדוקסלי לאיין ולמחוק את האישי לטובת המוכלל, ולדחוק בכל הכוח "אני" מיוחד במינו, משתוקק ומתריס, אל תוך תבניות של "אנחנו" אטום ושתלטני, אבל הרושם הוא שרק בספר החדש הפרוייקט הבעייתי הזה הושלם סוף סוף, והאנחנו ניצח. ודומה שהניצחון המר הזה, נצחון האנחנו, הוא שמעניק לשירי "פלשתינה אַי" את הנימה המיוחדת שלהם: המנוסה, הסמכותית, החכמה כל כך.
וצריך להגיד שזכריה היא רב-אמנית של אנחנו: מאייסטרית של גוף ראשון רבים. לפעמים זהו אנחנו צפוי יחסית, פוליטי, וליתר דיוק: לאומני, כמו בשיר "אנחנו אנחנו" שפותח את הספר; לפעמים זה אנחנו אפילו יותר מפחיד, כזה שעוטף את כל החיים על פני כדור הארץ, טורפים וקורבנות גם יחד, כמו בשיר "אבולוציה"; ולפעמים זה אנחנו מצומצם-לכאורה, כמו אנחנו של זוג אוהבים, אבל בכל צורותיו זהו תמיד אותו גוף רבים מבהיל ורודני עד אימה – גמיש להפליא בנכונתו לבלוע הכל, ונוקשה להחריד בסירובו לאפשר יוצאים מן הכלל. וההרגשה היא – הרגשה שאפשר לזהות בשיר המצורף לרשימה – שהמשוררת אכן נלכדה בו, באנחנו המסתורי הזה שרודף ומכשף אותה, בנסיונו ובחוכמתו האינסופיים, ואין לה כעת ברירה אלא לגשש את דרכה החוצה, לא ברור לאן.
ענת זכריה, פלשתינה אַי, סדרת כבר, מוסד ביאליק
- הספר באתר ההוצאה.
- שיר מתוך הספר באתר 'העוקץ'.
- לרשימה על 'בגלל טעות אנוש'.
- לרשימה על 'יפה אחת קודם'.