המשורר אנדן אלדן חגג לפני כשבועיים יום הולדת 92, והנה יש לו ספר חדש, "שש שעת שחר". לכאורה זוהי סיבה נוספת לחגיגה, אלא שנסיבות כתיבתו של הספר החדש קשות ומרות במיוחד, שכן כל שיריו מוקדשים לבתו של המשורר, לירז גל אלדן, שהייתה ממיסדות טכניקת הטיפול האלטרנטיבית טאו-תירפיה בישראל, ומתה לפני כשבע שנים ממחלה.
שם הספר מדגים את סגנון הכתיבה הייחודי של אלדן, המבוסס על היפוך הסדר המקובל בין צליל ומשמעות. צלילי המילים שהוא משתמש בהם מודגשים מאוד, כמו השי"ן שמלחששת או שורקת ארבע פעמים ב"שש שעת שחר", ואילו המשמעויות מתערפלות ומסתבכות ולפעמים אף ננעלות בתבניות חידתיות, קשות מאוד לפיענוח. המפגש בין שירת אבל לבין פואטיקה ייחודית כל-כך מעלה מייד סדרה של שאלות פרשניות מרתקות. מעניין לבחון כיצד שירת קינה ונחמה – שיריו של אב המקונן על בתו, ובה בעת משתדל בכל כוחו לנחם את עצמו ורעייתו על האסון – מתעצבת אצל משורר שמפרק את השפה לצליליה כדי להרכיב מהצלילים האלה לחשושים או שריקות מסתוריות. האם אפשר ללחשש או לשרוק שירי קינה ונחמה? אנחנו יודעים שאפשר, כי השירים נכתבו ויש בהם עוצמה יוצאת דופן, ובכל זאת מעניין להבין איך בדיוק זה קורה.
ראשית כדאי להבהיר שהדרך שבה תיארתי את הפואטיקה הייחודית של אלדן היא מטעה במקצת. לא רק היחס בין צליל ומשמעות חשוב אצלו אלא גם – ואולי בעיקר – היחס בין רצף וקיטוע. לאלדן יש נטיה להדגיש את המקומות שבהם השיר נקטע או נעצר על חשבון מה שמאפשר לו להתחבר ולנוע הלאה: הוא מדגיש את האות הבודדת על חשבון המילה, את העיצור על חשבון התנועה, ואת המילה כיצור בודד ועצמאי – כערך מילוני או ככוח מאגי – על חשבון נכונותה להתחבר בתבניות דקדוקיות למילים אחרות על מנת ליצור משפטים שמשמעותם מוסדרת וגלויה. המחוייבות הזאת לעיצור ולמעצור חושפת את החשיבות העצומה שאלדן מייחס לעיצורים ומעצורים לא רק בשפה אלא גם מעבר לה: הן למעצור הקטן המכונה "חידה", זה שאנחנו משתמשים בו כדי להעמיד בינינו לבין הזולת מכשולים שהוא נדרש להיתקל בהם ואולי גם לטפס עליהם, והן למעצור הגדול מכולם, זה שמכונה "מוות".
כך שהשאלה שניסחתי קודם – כיצד ניתן ללחשש או לשרוק שירי קינה ונחמה – היא לא מדוייקת, שכן השאלה היא בעצם הפוכה: איך בכלל אפשר לעשות את זה אחרת. מותו של אדם אהוב עוצר את העולם, קוטע ואפילו מנפץ אותו, הופך אותו לחידה שאיבדה את פתרונה, שהרי פתרונן של כל החידות גווע ומת יחד איתו, ואף על פי כן העולם והשפה ממשיכים לנוע, לייצר עוד ועוד אירועים ומשמעויות, כאילו המת לא מת, כאילו העולם לא חרב. כיצד נוכל לתת לאבל ביטוי אם לא נתעקש ללכת בכיוון ההפוך, לקטוע את הרצף הלשוני, להדגיש שוב ושוב את העיצורים והמעצורים ולנפץ את השפה עד ליסודותיה הבלתי מתחברים? וכיצד נוכל להתנחם אם לא נאפשר לעיצורים ולמעצורים האלה ללחשש ולשרוק את מה שרצף האירועים והמשמעויות מכחיש ומחמיץ: את העובדה שהאהוב עדיין חי בכל יופיו החד פעמי, ולכן הוא מדבר אלינו בכל עיצור, בכל מילה, בכל שיר, ולו בזכרוננו? וזה בדיוק מה שאלדן מנסה לעשות בכל אחד משירי ספרו החדש. לנפץ את העברית כדי לפנות מקום לגמגום השבור של השכול.
אנדד אלדן, שש שעת שחר, הקיבוץ המאוחד
- שיר נוסף באתר ההוצאה.
- רשימה של הרצל חקק על הספר באתר News1.
- לרשימה על 'קשור בשפע שורשים'.
- לרשימה על 'באורו זורם הפרי בעורי'.