המוזיקה של "מוזיקה גבוהה", ספרה השני של עדי קיסר, הרבה פחות שמחה מזו של ספרה הראשון, "שחור על גבי שחור". בספר הקודם בלטו בעיקר המנונות של גילוי עצמי – "אני המזרחית שאתם לא מכירים… מה תעשו לי?" – שהגדירו את הפרסונה הציבורית החוגגת והמתריסה שלה: אני כאן, בכל כוחי, ואני לא מתכוונת להתכופף או להשתנות כדי להתאים את עצמי להגמוניה האשכנזית ולערכיה. קיסר חגגה בשירים ההם את מה שהתגלה לה כאם המייסדת של ערס פואטיקה: את חירותה, גאוותה, האנרגיות המתפרצות שלה, ובעיקר את תודעתה כמשוררת מזרחית המחדשת את זיקותיה למורשתה המשפחתית ומתוודעת לייעודה החברתי. אלא שהחגיגה הזאת, כך מתברר, היא רק חצי מהסיפור, שכן מתוך הפרסונה החוגגת של "שחור על גבי שחור" מגיחה ב"מוזיקה גבוהה" דמות הרבה יותר בודדה ונואשת.
הצד החדש בשירת קיסר, הבודד והנואש, מתגלה בין השאר בדימוי חזק במיוחד שחוזר בספר בכמה צורות: דימוי הידיים המורמות. "להרים את הידיים שלא יפלו לתוך הים… להכניס את הידים לתוך השמש ולבעור בקצות האצבעות… להגיד: השמיים כבר נפלו, הם כל הזמן נופלים. אנחנו נשארים לעמוד." ישוע בן מרים מתח את ידיו לצדדים כדי להתוות את דמותו הצלובה המשלבת קורבן עם גאולה. הדמות הנשית של קיסר, לעומת זאת, מותחת אותן כלפי מעלה במחווה סבוכה המשלבת תפילה, היחשפות, התגוננות, כניעה והתרסה, והופכת את גופה לקו אחד המחבר בין שמש בוערת לשמיים קורסים. אם שואלים באיזה מובן המוזיקה של קיסר "גבוהה", זה המובן: היא גבוהה משום שאין לה ברירה אלא להרים ידיים כדי להיראות ולהישמע.
איך להסביר את הפער הזה, בין הדמות החוגגת שאפיינה את ספרה הראשון של קיסר לדמות המיוסרת שבולטת בספרה השני? את ההסבר אפשר לפתוח בתיאור מקומה המיוחד של קיסר בחזית הבוערת של מהפכת ערס פואטיקה.
למרות שערס פואטיקה הפכה בשנים האחרונות לתופעה הבולטת ביותר בשיח שסובב את השירה הישראלית, התגובות שהיא זוכה לה הן בדרך כלל אלימות מאוד. הממסד הספרותי נעמד ברובו המכריע על רגליו האחוריות כדי להדוף את המהפכה החדשה, ובעיקר כדי להמעיט בערכם של שני הכוכבים הבולטים שלה: רועי חסן ועדי קיסר. אלא שיש הבדל עקרוני בין חסן לקיסר. מעל ראשו של חסן יש הילה של לוחם, של אקדוחן זריז שיודע לא רק להשיב מלחמה אלא גם לשלוף ולפגוע ראשון. האסטרטגיה של קיסר, לעומת זאת, לא פחות אמיצה אך הרבה פחות לוחמנית, שכן היא מבוססת על התייצבות גאה וחשופה בידיים מורמות. בספר הראשון הן הורמו כדי לברך ולחגוג, אלא שאט-אט התברר למשוררת שהמחווה הזאת, הנחשפת והמתמסרת, הרבה יותר מסוכנת וטעונה ממה שהיה נדמה לה בתחילת דרכה.
והיא מסוכנת וטעונה יותר בעיקר בגלל האספקטים המגדריים שלה. זה מה שהופך את ספרה השני של קיסר למיוסר יותר: התפרקותה של הסולידריות הערס פואטית לטובת זיכרון נשי הרבה יותר כאוב ומגובש. שירים רבים ב"מוזיקה גבוהה" הם שירי כמיהה ותפילה לדמות גברית מסתורית שמצליחה להכזיב שוב ושוב, ולהותיר את המשוררת כשידיה מורמות, בודדה וחשופה. משהו מהסבך הזהותי הזה ניכר היטב בשורות המצורפות לרשימה: התימנית מתגלה בהן כשפה נשית בעיקרה, מדוברת ולא כתובה, שאוצרת זכרונות שהושתקו והושכחו עם השנים, והגיע זמנם להתנסח מחדש בשפה זרה למחצה, כתובה וגברית עד כאב: בעברית.
עדי קיסר, מוזיקה גבוהה, ערס פואטיקה