משהו טוב קרה למשורר הצעיר סער יכין כאשר הוא היגר מתל אביב למצפה רמון, פרש מן העיר למדבר, ומצא שם, לדבריו, "שפה חדשה". השפה הזאת מעניקה לספרו הרביעי, "קיתונות וקבין", אנרגיה מוזיקלית וכוח אסתטי שנעדרו מספריו הקודמים, ומסמנת אותו כמשורר בולט בשטח, כזה שמנתר גבוה ורחוק, בדומה למכרסם המדברי ירבוע, המככב בכמה משיריו.
יכין בולט בשטח, אם כי חשוב להבהיר שמדובר בשטח מיוחד במינו: המדבר. הכוונה היא לא רק למדבר במובן גיאוגרפי-אקלימי אלא במובן רחב יותר, מטאפורי: מרחב מיושב בדלילות, שיש בו יותר טבע מתרבות ויותר רוחות וחולות מבני אדם, ודווקא משום כך הוא מזמן לנודדים בו התגלויות אלוהיות רבות עוצמה, כמו זו שהתרחשה על פי המיתוס התנ"כי בהר סיני. וזה בערך מה שקרה גם ליכין במדבר שהוא יצא אליו: "יצאתי למדבר לחפש שקט. מצאתי / קיתונות שירה. / יצאתי למדבר לחפש שקט. חטפתי / קיתונות שירה. / יצאתי למדבר לחפש שקט. בום! / קיתונות שירה".
המרחב המדברי הזה נוכח בשירה הישראלית לא רק בזכות משוררים שחיים בנגב, אלא גם בדמות קבוצה מרתקת של משוררים צעירים שמתגוררים ברובם דווקא בתל אביב, ומקושרים בין השאר לכתב העת "הבה להבא". אחד הדוברים המרכזיים של הקבוצה, עודד כרמלי – עורך ספרו של יכין – טיפח בעשור האחרון אידיאולוגיה פואטית שאפשר לאפיין כ"מדברית": כזאת שמסתייגת מנטייתה של השירה הישראלית לעסוק בסוגיות אנושיות מדי, כלומר בזהות, מגדר, מגזר, זכרונות מבית אמא ואבא, מטענים פסיכולוגיים או סוציולוגיים וכיו"ב, ומציעה במקומן בשורות והתגלויות חובקות עולם מהסוג המדעי-טכנולוגי או הקוסמי. אחת הנוסחאות של "הבה להבא" היא "הפיתרון לכיבוש הוא כיבוש החלל": במקום לעסוק בנקמות דם עתיקות, האנושות צריכה לשלב ידיים ולכבוש את המדבר הגדול מכולם: החלל, האינסוף, העתיד.
מאפיין נוסף של האידיאולוגיה המדברית הוא נאמנותה למורשת של דוד אבידן. כמו אבידן מאמינים משוררי "הבה להבא" בכוחה הגואל והמרומם של השפה, וביכולתה לחלץ את המשורר מגורלו האנושי מדי. לא במקרה זוהי אידיאולוגיה גברית מאוד, שמפנה גב לגורל האנושי העתיק הנמתח בין רחם וקבר, אם ואב, לידה ומוות, לטובת זקפה קוסמית אדירה, מין סולם יעקב שמגיע עד הדום רגליו של האל ומעבר לו.
הקושי העיקרי עם משוררי "הבה להבא" הוא לאו דווקא באידיאות מרקיעות השחקים שלהם אלא בביצוע. יש פער מסויים בין היומרה הקוסמית הגדולה לבין השירים עצמם, שיש בהם לעיתים משהו מסוגר בתוך עצמו, נפתל וחלזוני. וכאן בדיוק נכנס לתמונה סער יכין, פותר את החידה ומעניק לאידיאות המדבריות של "הבה להבא" מימוש פואטי מדוייק ומודע לעצמו. בדומה לאבידן, המשמש לו מקור השראה, יכין מבין שהכל מתחיל ונגמר במילים, בשליטה במילים, בהתנסות עמוקה במילים: שלזקפה הקוסמית הגדולה אין ולא תהיה תקומה ללא ההבנה שהיא בראש וראשונה מילולית, כלומר מדומה, פנטסטית, תחבולנית, רטורית, מוזיקלית, תוצר של וירטואוזיות משוררית ולאו דווקא של להט משיחי או בשורה קוסמית.
יכין הלך למדבר כדי להתאמן בשירה, ושם, במדבר, הוא מצא את "השפה החדשה" שלו: מוזיקליות נלהבת שיש בה לצד להט ותשוקה גם לא מעט הומור ומודעות עצמית, צניעות ומידה נכונה. הוא באמת מין ירבוע פואטי: מודע לשוליותו המדברית, אך לא מוותר על הרצון הגדול לנתר כמה שיותר גבוה ורחוק במדבר הגדול של העברית.
סער יכין, קיתונות וקבין, הבה לאור
- שירים נוספים באתר 'אשפתון'.
- אתר המשורר.