בספר המסות החדש שלו "על הפרסונה" כותב המשורר אורי ברנשטיין על הפער בין המשורר לבין הקול הדובר בשיריו. זוהי הבחנה שיש לה שורשים עמוקים בתולדות השירה, כמו שאפשר להיווכח משירו הידוע של ירמיהו המצורף לרשימה, המבחין בחדות מפליאה בין המשורר עצמו, האדם בשר ודם, לבין הקול האלוהי הדובר מגרונו.
לא כל המשוררים מזהים את המוזה שלהם עם אלוהי ישראל, אבל רבים מהם חשים שהם משמשים פה למשהו גדול מהם, לאיזו "השראה" או "בת קול" שמשתלטת עליהם כדיבוק ומכתיבה להם את יצירתם. אצל משוררים לאומיים המוזה הזאת היא לעיתים היא "רוח העם". אצל משוררים פוליטיים היא מזוהה עם קולם של האמת והצדק או עם דם הקורבנות הזועק מן האדמה. משוררים מודרניים נוטים לזהות את המוזה עם קולה של השפה או קולו של הלא-מודע ולפרש את המוזה במונחים פסיכולוגיים – לראות בה מין אלטר-אגו, "אני אחר", שפורץ מתוכם בשעת הכתיבה. אלוהים, מוזה, לא-מודע או אלטר-אגו: כולם שמות או הבטים שונים של תופעה דומה למדי.
ברנשטיין מרבה לצטט משוררים אחרים כדי לבסס ולהאיר את טענותיו, ולכן קל להיווכח שבדיוק על זה הוא מדבר – על היחסים המסובכים ולעיתים גם האלימים שבין המשורר למוזה. אלא שבמקום לדבר על "מוזה" הוא מעדיף לדבר על "פרסונה". אתם יכולים לבטל את ההבחנה כעניין מילולי גרידא – מוזה, פרסונה, מה זה משנה איך קוראים לזה – אלא שברנשטיין הוא משורר, ובחירת המילה הנכונה חשובה לו מאוד. כדי להבין את הקושי הטמון בהחלפת "מוזה" ב"פרסונה" אתם מוזמנים לחשוב שוב על ירמיהו: מנקודת מבט מוזית זהו אלוהים, יהיה אשר יהיה, המדבר מבעד לגרונו. על פי השקפתו של ברנשטיין אלוהים אינו אלא פרסונה, כלומר מסכה או צלם, שירמיהו חצב בתוך נפשו על מנת להפוך למשורר.
אל תיתפסו לעניין הדתי, כלומר להבדל בין גישה "מיסטית" המכירה בקיומן של ישויות מסתוריות כאל או מוזה לבין גישה "רציונליסטית" הרוצה לראות בהן השלכות פסיכולוגיות. אנחנו עוסקים בשירה, לא בפילוסופיה. את ההבדל העמוק בין מוזה ופרסונה צריך לחפש במקום אחר.
האמת היא שגם הפרסונה, בדיוק כמו המוזה, היא מושג שיש לו שורשים עמוקים במחשבה הספרותית. במבט שטחי שני המושגים דומים מאוד: שניהם נולדו כדי להבחין בין היוצר לבין קולו, אלא שהם התעצבו מנקודות מבט שונות לחלוטין. מוזה הוא ביטוי של משוררים שנולד כדי לתאר את החוויה היצירתית, ואילו פרסונה הוא מושג של חוקרי ספרות שנולד כדי לנסח עיקרון פרשני – העיקרון הקובע שהמשורר סיים את תפקידו ברגע שיצירתו הושלמה. מאותו רגע אפילו הקול הדובר בה כבר אינו שלו אלא של "פרסונה" המנותקת ממנו, ממיתרי קולו, מתולדות חייו ומכוונותיו, ועשויה אך ורק ממילות השיר שכתב.
אל תבלבלו בין היוצר לפרסונה שלו, שבים ומתרים חוקרי הספרות הנ"ל בתלמידיהם, ואורי ברנשטיין מחרה מחזיק אחריהם. זה המסר העיקרי של ספרו. שוב ושוב הוא מבטא פחד טמיר מבלבול, מתוהו ובוהו, מאי-הבחנה. אני מודה שאני לא מבין את החשש הזה. מילא חוקרי ספרות – אפשר להבין את הצורך שלהם להבהיר שהסמכות הפרשנית היא בידיהם, ומהרגע שהמשורר עשה מה שעשה יצירתו שייכת להם ולא לו. אבל למה שלמשורר יהיה אכפת? שיבלבלו. שיחשבו שאתה חכם ומיוחד כמו השירים שלך. נדמה לי שהדרך היחידה להבין את חרדת-הבלבול של ברנשטיין היא לזהות את הבלבול המרתק שהוא עצמו שרוי בו – הבלבול בין מוזה לפרסונה, כלומר בין תהליך היצירה, על המוזה המולכת בו, לבין החלל הריק שנפער אחרי הסתלקותה וכל התחליפים שממלאים אותו: הפרסונה, הקוראים, הנצח, התהילה. וזה אכן בלבול כואב ופורה מאוד, שבלעדיו קשה להבין מהו משורר ומהי שירה.
וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמר:
בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ
וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ
נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ.
וָאמַר אֲהָהּ אֲדנָי יְהוִה
הִנֵּה לא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנכִי.
וַיּאמֶר יְהוָה אֵלַי אַל תּאמַר נַעַר אָנכִי
כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ
וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר.
אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם
כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם יְהוָה.
וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי
וַיּאמֶר יְהוָה אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ.
רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת
לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס
לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ.
אורי ברנשטיין, על הפרסונה,הקיבוץ המאוחד
- דפנה שחורי מראיינת את המשורר ב-nrg.
- שי אריה מזרחי על הספר.
- עמוד הספר באתר 'טקסט'.
- לרשימה על ספרו של אורי ברנשטיין, עולם עובר.