ספר שיריו החדש של צביקה שטרנפלד, משורר חיפאי ותיק, מגולל סיפור אהבה בין שני ישראלים: הגבר הוא יהודי בגיל העמידה והאישה היא ערביה צעירה אך נשואה. בשיר הפתיחה נעזר שטרנפלד בשקספיר כדי להבהיר את כוונותיו: "יוליה ערביה ורומיאו יהודי", הוא כותב שם, ואפשר להבין שהספר נוגע ביומרתה של האהבה לחצות גבולות שמפרידים בין חמולות יריבות. בהקשר הישראלי יש לסיפור אהבה כזה עוקץ כואב במיוחד, כי בניגוד למקובל בחברות מערביות בראשית המאה ה-21 החברה הישראלית מבוססת על הפרדה קיצונית, יוצאת דופן בתקיפותה, בין ערבים ויהודים. יש אמנם זוגות מעורבים, אך הם מעטים מאוד, ונאלצים להתמודד עם עוינות שמזכירה במקרה הטוב את המצב בארצות הברית לפני כחמישים שנה.
אלא שאידיאת רומיאו ויוליה, המודגשת בפתיחת הספר, הולכת ונדחקת עד מהרה לשוליו. במקום להתמודד עם מכלול ההקשרים שמפרידים בין יהודים וערבים בארץ הקודש, הופך הספר לכתב אשמה פמיניסטי-כביכול כנגד דיכוי הנשים בחברה הערבית. אם רומיאו ויוליה הישראלים של שטרנפלד הם קורבנות, מתברר שמנגנוני הדיכוי שפועלים נגדם הם ערביים לחלוטין, ולקראת סוף הספר אף מוסלמיים במפורש. היהודים הם לכאורה לא צד בסכסוך, שמתנהל בעיקרו בין נשים מדוכאות וגברים מדכאים בחברה הפלסטינית.
מבחינה פוליטית הספר מתגלה איפוא כחרב מתהפכת: בא לברך, כלומר לקרב בין יהודים וערבים, ויוצא מקלל, כלומר משרת את מנגנוני ההפרדה. אבל הבעיה היא לא פוליטית אלא ספרותית. יש א-סימטריה חריפה בין צמד גיבורי העלילה. ההקשר המשפחתי והחברתי שבו חיה הגיבורה מוצג באופן מפורט והופך לציר המרכזי של שירי הספר. אנחנו יודעים, למשל, שהיא נשואה, שמתישהו היא הופכת לאם, ובעיקר שהיא נאלצת להתמודד עם מגבלות נוקשות המאפיינות חברה מסורתית, ועם פחד גדול המוצג על ידי המשורר כ"אל מיתולוגי שנולד בכפרך" וכ"בנאי ערבי חרוץ/ המניח צידוק על צידוק/ ומקים את העולם שבו תתהלכי שנים רבות."
ההקשר המשפחתי והחברתי שהגיבור בא ממנו, לעומת זאת, לא מוזכר אלא ברמז. אין לנו מושג אם הוא נשוי או אב לילדים, מה משפחתו עלולה לחשוב על קשריו הרומנטיים, מה הוא מסכן, אם בכלל, ומה טיבו של הלחץ החברתי שעימו עליו להתמודד. הוא מין תודעה טהורה שכל המגבלות שלה הן פנימיות, ואילו היא פרט במרקם חברתי אכזרי המהווה מושא של ביקורת מגדרית נמרצת.
סיפור רומיאו ויוליה הוא איפוא תחפושת של סיפור אחר לחלוטין. על פני השטח זהו סיפורן של נשים מדוכאות, אך מה הם המניעים העמוקים של הגיבור? הוא מתאהב, כמובן, ולאהבה אין כידוע גבולות או מניעים רציונליים, אבל קריאה בספר מגלה שלצד הפער האתני בין האוהבים מככב בו פער נוסף, לא פחות בולט – פער הגילים ביניהם, וליתר דיוק: העובדה שהוא כבר מזדקן והיא במובנים מסוימים עדיין מתבגרת. הפער הזה מודגש ומוחרף בשירי הספר בדרכים רבות, ומגיע לאחד משיאיו כאשר מתברר לגיבור שאהובתו הרתה לבעלה. ההריון מתואר בנימה עוינת מאוד, למשל כך: "לפני שהג'יני שלי/ תהפוך לאישה כבדת איברים/ לפני ששדי הילדה שלה/ יצוקו בגוף שיכבד/ אני נפרד…" גם בשיר המצורף לרשימה קשה שלא להבחין בעוינות לתהליך שהופך נערות לנשים ועלמות לאמהות. שירים אחרים מבהירים שהכמיהה של גיבור הספר לאהובתו היא כמיהה לגן עדן קדום ואבוד, כלומר לתום ולטוהר שקדמו לחטא ההתבגרות וההתעברות.
הספר מסתיים בשיר "שבעים ושתיים בתולות" שמתריס מטעמים פמיניסטיים כנגד פולחן הבתולין המקובל בחלקים של התרבות המוסלמית. הקושי טמון בהרגשה שהמשורר שותף לפולחן הזה – אולי לא של הקרום עצמו, אלא של העלומים שנרמזים בו. עיוורונו של המשורר לסתירות הפנימיות שמרוקנות את שיריו ממשמעותם המוצהרת זוכה בשיר הזה לביטוי קיצוני ובעייתי במיוחד.
צביקה שטרנפלד, מפזר הזכוכית, קשב לשירה
תגובתו של צביקה שטרנפלד (פורסמה ב20/11/2009 במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות).
תמוה שכותב אינטליגנטי כמו אלי הירש החמיץ את ספרי באופן כה בוטה. מה מעורר עוינות אצל כותב, ברמה שהוא שוכח להתייחס לשירה כאל שירה ומנתח את ספר שיריי השישי, 'מפזר הזכוכית' (זוכה פרס אקו"ם, עובדה ששכח לציין) כספר פרוזה? הייתכן שהתקבע לו בפוליטיקה ובעמדות חברתיות ופשוט לא הבין? כך, למשל, בהתייחסו לשיר האחרון, '72 הבתולות', הוא משוכנע שמדובר בהתרסה כנגד פולחן הבתולין ואינו מבין שהשיר נושא את כאב ההתעלמות מרגשותיה של האישה ואת ההתייחסות אליה כאל מושא לסיפוק צרכים. לדוגמה, השורות הבאות: "האם הקפידו לעקר רגשות?… פגשתי אותן/ כנרות יום הולדת/ אלוהים מקצוען מכבה את עיניהן/ וקורן". מה על שירי האהבה ועל הארוטיקה שבחלק הראשון? ואולי האינטימיות של הספר עם עולמן של הנשים הערביות הבהילה אותו כל כך עד שנבצר ממנו לראותה? הירש התבצר בצדקנות ובחר להאשים את המחבר ב"עיוורון". 'תהליך השלכה קלאסי', יאמרו הפסיכולוגים.
ועל הפואטיקה, אף מילה.