ניזאר קבאני, לחם וחשיש וירח

פורסם בתאריך 18 במרץ 2016 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"לחם וחשיש וירח" הוא מבחר משירתו של המשורר הסורי ניזאר קבאני, מהמשוררים האהובים ביותר על קוראי ערבית במחצית השניה של המאה העשרים. לשאלה למה שירתו אהובה אפשר להציע שתי תשובות: אחת קצרה וקולעת, ואחת קצת יותר ארוכה.
נתחיל בארוכה. שני מאפיינים עשו את שירתו של קבאני לפופולרית, ושניהם ניכרים היטב בתרגום העברי הנהדר של יותם בנשלום. הראשון הוא מוזיקליות סוחפת המשקפת להט רגשי מתפרץ וסמכותי. שיריו של קבאני מעצבים מחוות רגשיות דרמטיות, גדולות מהחיים, בראש וראשונה של אהבה שבכוחה לשנות את העולם מן היסוד, ולצידן מחוות של התרסה וזעם המחוייבות לתיקונה של החברה הערבית. המאפיין השני הוא ישירות יוצאת דופן. רבים משיריו של קבאני אינם תובעים פרשנות אלא מובנים כמעט מאליהם. הפשט שלהם חד וגלוי, והרבה יותר דומיננטי מהרמז הספרותי, הדרש האינטלקטואלי או הסוד המיסטי. זה לא שקבאני נמנע ממדרשים או רמזים, אבל הם כמעט תמיד מנוסחים אצלו באופן מפורש, וחשוב מזה: מגוייסים לחלוטין לטובת הרטוריקה של שיריו, שיש לה כאמור שני מפתחות רגשיים ומוזיקליים בולטים במיוחד: של אהבה ושל זעם.
בשורתו העיקרית של קבאני היא בשורת האהבה, וזה אולי ההסבר הפשוט והקצר יותר לפופולריות שלו. הוא ידע להעניק.לעוצמתה היצירתית והאי-רציונלית של האהבה, על סתירותיה הפנימיות, ביטויים שיריים גבישיים, יפהפיים, מגוונים להפליא, מסעירים ומרחיקי לכת. קבאני הרבה לכתוב המנונות לאישה אהובה, ומתוך כך לאישה בכלל, ולכן הוא מתוייג כ"משורר האישה" ואף כמשורר פמיניסטי. בשירתו ניכרת חושניות נועזת וגלוית לב, שאפשר למצוא כמוה לא מעט בתולדות השירה הערבית (אם כי אולי קצת פחות בשירה הערבית המודרנית), אלא שאל ההעזה הזאת הצטרפה אצלו גם מודעות כאובה לדיכוי מיני ומגדרי, ולתוצאותיו החברתיות והתרבותיות ההרסניות.
ועם זאת חשוב להדגיש שזהו פמיניזם מסוג מיוחד, להוט ולוהט עד מאוד אך אולי גם מוגבל במקצת בנקודת מבטו: הפמיניזם של הגבר המאוהב. האישה היא הבשורה, היא נבואת הגאולה, אבל המבשר או הנביא הוא קבאני. האישה, במילים אחרות, היא תמצית השירה, אבל המשורר הוא גבר. וחלוקת התפקידים הזאת, המעצבת את האישה כמקור השראה ואת הגבר כמי שמחוייב להעניק להשראה הזאת צורה, להוציאה מן הכוח אל הפועל ולהבטיח את קיומה, אינה רק הציר העיקרי של שירת האהבה של קבאני, אלא גם זו שמעצבת את מסריה הפמיניסטיים, ולכן גם מגבילה מראש את משמעותם והקפם.
ולצד האהבה – הזעם. זעם פוליטי, כמובן. שירי התוכחה של קבאני הם נאצריסטיים ופאן-ערביים במובהק, והם מופנים לא פעם "פנימה", כלומר כלפי החברה הערבית עצמה, ובעיקר כנגד המשטרים הערביים האלימים והמושחתים ופגיעתם הקשה באומה הערבית הגדולה. אלא שאחת ממחוייבותיו העיקריות של קבאני, כך נדמה, היא לתיקון תבוסתו של נאצר ב67, ולכן שיריו מופנים בלהט מיוחד כנגד ישראל ותהליך הפיוס עימה, זה שנרמז לרגע באביב הקצרצר של אוסלו, ומרבים לדבר בשבחה של ההתנגדות הפלסטינית. התמיכה במאבק הפלסטיני מובנת, אבל האנטי-ישראליות של קבאני נוטה לא פעם לעופף על כנפיים תיאולוגיות ולהפוך לשנאת יהדות, אולי בגלל הפיתוי לפרש את הפאן-ערביות כקואליציה מוסלמית-נוצרית כנגד האויב המיתולוגי הקדום, המשותף-לכאורה: היהודים באשר הם. אין שום סיבה למחול לקבאני על האנטישמיות שלו, אבל כדאי לזכור שהזיקה המסוכנת בין פוליטיקה לתיאולוגיה, והנטייה ליצור ברית בין שתיים מהדתות המונותיאיסטיות כנגד השלישית, עומדת גם בבסיס זרמים מרכזיים בציונות, בעיקר מאז 67.

קבאני

ניזאר קבאני, לחם וחשיש וירח, מערבית: יותם בנשלום, עולם חדש

  • שיר נוסף באתר 'העוקץ'.
  • רשימה של ז'אנן בסול ב'הארץ'.
  • בכל סרלואי על הספר ב'מקור ראשון'.

תגיות: , ,

יום שישי, 18 במרץ, 2016 שירה מתורגמת

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים