תמיר להב-רדלמסר, 143 פיסות – שירה ותצלומים

פורסם בתאריך 18 בדצמבר 2015 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

פעילותו היצירתית של תמיר להב-רדלמסר התפזרה במשך השנים על פני שלושה תחומים: עיצוב גרפי של ספרים וסדרות ספרים; צילום, עם דגש על דיוקנאות עצמיים; וכתיבת שירה, בדרך כלל עם נטייה לצורות אקספרימנטליות הנושקות לפרוזה, תיעוד, אוטוביוגרפיה. ההתפזרות הזאת הפכה אותו לדמות מיוחדת בעולם השירה הישראלית: נוכחת מאוד, הן בזכות הספרים הרבים שעיצב למשוררים אחרים והן בזכות אופיה הדיפוזי של יצירתו, אך גם מבודדת במקצת, פינתית, נחבאת אל הכלים, שכן קשה מאוד לתייג את יצירותיו ולשלב אותן בעולם המושגים השמרני של התרבות הישראלית, המבוסס על הבחנה קפדנית בין תחומים: בין ספרות לאמנות, אמנות לגרפיקה, יצירה לתיעוד. נדמה שאת הקושי הזה ניתן לפתור אם נבין שנטייתו של להב-רדלמסר להתפזר – כלומר להיעלם, להסתתר, להיות כמו בשירו המפורסם של עמיחי "שתוי פיות רבים" – התאזנה במשך שנים באמצעות נטייה הפוכה: לשוב ולהתגבש אל תוך ז'אנר דומיננטי שאפשר לכנות "אמנות יצירת הספרים". אלה הם ספרי שירה/צילום שלהב-רדלמסר כותב, מעצב ומצלם בקפידה, והז'אנר הזה הגיע לשיא ואולי גם לנקודת מפנה בספרו החדש, "143 פיסות".

המתח בין התפזרות והתגבשות ניכר ביצירתו של להב-רדלמסר בדרך משמעותית נוספת, שגם היא בולטת מאוד גם בספרו החדש: בצורך האובססיבי שלו – כמשורר, כצלם, כ"יוצר ספרים" – להתחקות אחר "דמות האמן", כלומר: בהשתדלותו לפתור את חידת חייו המתפזרים באמצעות כתיבתה של יצירה שירית-אוטוביוגרפית סמכותית או באמצעות עיצובו של דיוקן עצמי אולטימטיבי. וכאן בדיוק מתגלה גם הנטייה ההפוכה, המתפזרת, שהרי אין שום דרך ליצור דיוקן עצמי אולטימיטיבי כזה: הזיכרון והדמיון נוטים מטבעם להסתבך זה בזה, ולברוא רשת מסתעפת של דיוקנאות עצמיים שהולכים ומתרחקים מהמקור המשוער שלהם, זה שהם משתוקקים ללכוד. התוצאה היא סבך דיוקנאות עצמיים שהאמן נוזל מתוכם או נמלט מפניהם בבהלה בעודו נאבק ליצור אותם ולהאחז בהם מחדש.

ובכל זאת יש בבלגן הזה סדר, שכן ביסוד הצורך המסתורי הזה, להאחז בעצמך בעודך בורח מעצמך, צורך שעל פי האגדה מאפיין אמנים ומשוררים בכלל, ניצב בדרך כלל פצע, או ביוונית: טראומה. הסדר בבלגן של להב-רדלמסר ניכר בנטייתו להתרכז בשלושה מוקדים טראומטיים שמארגנים את זכרונותיו ודמיונו היצירתי: ביחסיו הכאובים עם הוריו: עם אמו הלא די אוהבת ועם אביו האהוב מדי; בחיפושיו ההומוסקסואליים כנער בתקופה שבה יציאה מהארון היתה עדיין מעשה יוצא דופן, פוצע ופצוע, רדיקלי; ובזכרונותיו כלוחם ממלחמת יום הכיפורים, וליתר דיוק: בהלם הקרב שמלווה אותו מאז כמו מטען שמאיים להתפוצץ שוב ושוב.

והפקעת או המערבולת או הבלגן הזה, עם הסדר הפנימי שניסיתי למצוא בהם אך גם בלעדיו, פורץ ומציף הכל בספר החדש. בניגוד לספריו הקודמים של להב-רדלמסר, וביניהם גם ספרי השירה/צילום הקודמים שלו כמו "יא מוסטפה יא מוטסטפה" או "ויהיו הימים טרף", ההתפזרות בספר החדש הרבה יותר בולטת מהמאמץ להטיל בה סדר. זה ספרו המגובב ביותר של להב-רדלמסר: הכי סדוק, הכי מתערבל, הכי מתפזר. "143 פיסות" דומה יותר מכל למין מוזיאון פרטי שהמשורר ייסד על מנת לאצור בו תערוכה עולה על גדותיה של קטעי זכרונות אוטוביוגרפיים, דיוקנאות עצמיים, טראומות לא פתורות ופנטזיות מתפוררות. במקום סדר, כלומר: במקום יצירת אמנות עצמאית, הולך ומתהווה שם משהו אחר, אולי בסיסי יותר: האחזות משתוקקת, מבוהלת, נואשת, במקור הנעלם של כל פיסות היצירה המסתחררות בחלל הספר: בתמיר להב-רדלמסר.

lahav-001

תמיר להב-רדלמסר, 143 פיסות – שירה ותצלומים, עולם חדש

 

תגיות: , , , , , ,

יום שישי, 18 בדצמבר, 2015 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים