"צרחת היופי" אינו אוסף שירים אלא פואמה ארוכה ובעצם מין אפוס, כלומר שיר גיבורים מיתי, או לפחות מין פרודיה על אפוס. הגיבורה שלו – המשוררת והציירת חיה אסתר – מתגלה בו הן כאלת בריאה כל יכולה, מין רחם קוסמי אינסופי, והן כאישה פגיעה, דחויה וזועמת. הסיפור ביסודו פשוט, אולי אפילו טריוויאלי: ציירת נפגשת עם אוצר של מוזיאון חשוב מתוך תקווה שיציג מציוריה, ובפגישה, הנמשכת עשר דקות ומסתיימת בלא-כלום, נוהג בה האוצר בקוצר רוח מופגן. הציירת היא כמובן חיה אסתר עצמה, המוזיאון הוא מוזיאון תל-אביב, ואילו האוצר מכונה ביצירה קוצי דלחומר. במציאות דלת החומר שלנו – בניגוד לעולמה השופע והמסתחרר של חיה אסתר – שמו של האוצר הנ"ל הוא כנראה מוטי עומר, מנכ"ל המוזיאון.
האפוס מוקדש לתיאור מדוקדק של יום הפגישה, לתקוות הגדולות שקדמו לה ולעלבון הנורא שבו הסתיימה. למרות קשייה הכלכליים, משקיעה הציירת בנסיעה מאתיים ש"ח, ומזמינה מונית ספיישל שתוביל אותה ואת תיק העבודות שלה מביתה בירושלים למוזיאון. המונית שועטת לתל אביב כמרכבת אלים, מלווה במלאכים ובשרפים, ברוחותיהם של ליאונרדו ומיכלאנג'לו, ון-גוך ופיקאסו, פולוק ובויס, בתזמורת-ענק שמנצחים עליה מאהלר וסטרווינסקי, ובפמליה של צדיקים כהאר"י ובעש"ט ורבי נחמן. הנהג הנאמן ג'קי עוקף את כל הפקקים, וכשהמונית מגיחה לרחוב שאול המלך בתל אביב מצטרפת אל המשלחת להקה של יצורי פלא, אולי אורחים מהמאדים, המחוללים בתוך גופה ומחוצה לו – "פיותיהם פותות / מטפטפות / מיליארדי זרעים" – והיא מחוללת ומרחפת יחד עימם אל קודש הקודשים: המפגש המיוחל עם דלחומר.
תחילה היא נאלצת להמתין. מחדרו של דלחומר בוקעות צעקות רמות. כשהוא מתפנה סוף סוף הוא מוביל אותה בשתיקה זעופה לחדר אחר, פוסל אחרי רפרוף קצר את ספר האמן שהביאה – "מה פתאום תחריטים בספר, תחריטים תולים על הקירות" – מורה לה לפרוש את ציוריה על הרצפה, משמיע סידרה של הערות עוינות ומבטלות, חותם במחמאה מפוקפקת על "הטכניקה" שלה, ובלי להביט בעיניה אפילו פעם אחת שולח אותה מעל פניו.
חווית היסוד הזאת מוכרת כמעט לכל אמן – מפגש עם נציג הקהל, כלומר עם עורך, אוצר, מפיק, מבקר חשוב, פקיד החולש על תקציבים וכו', שמסתיים בדחיה. החוויה הזאת משמעותית יותר ממה שנדמה, ומה שמייחד את העיבוד שחיה אסתר העניקה לה זה חוסר-בושה מוחלט ומין עוצמה פנימית מסתורית, שמאפשרים לה להיות נאמנה לחלוטין לנקודת המבט הפנימית של האמן הדחוי, על ממדיה המיתיים, המאניים, המגלומאניים.
כדאי אולי לציין שתגובתו של דלחומר לציוריה הוא במידה רבה גם משל לתגובה הצפויה של הממסד הספרותי לשיריה, שלפחות על פי המדדים דלי החומר של השירה העברית בת זמננו אינם שירים "ראויים": הם מוקדשים רובם ככולם לתיאור של אקסטזה יצירתית המגייסת לטובתה כל קלישאה אפשרית, מינית, אסתטית או מיסטית, ואין בהם אפילו רמז לאיפוק, לתודעה עצמית ביקורתית, ליום הקטנות שמסתתר מעבר לאקסטזה. עיקרון היסוד של שירתה הוא השפע, הריבוי, הגובה, היופי, האינסוף, ושירתה עשויה על פי רוב מזרם בלתי פוסק של מילים גדולות המפלס דרך לחוויות אדירות, מרקיעות שחקים.
עד היום היו המפגשים שלי עם שיריה של אסתר בעיתיים: משהו בשפע חסר-הבושה הזה הרתיע אותי. "צרחת היופי" שינה את יחסי, והפך אותי לקורא הרבה יותר סקרן ואוהד שלה. אני חושב שהתפנית קשורה בין השאר לכנות הריאליסטית שבה היא מגוללת את מפגשה העלוב והמעליב עם דלחומר, ולאיזון שנוצר בין הכנות הזאת לבין פולחן היצירתיות הקודח שלה. בזכות הסיפור הפשוט הכל נעשה פתאום צלול – לשונה הנדיבה והלולינית, המוזיקליות הנהדרת של השורות המקפצות זו בעקבות זו, ובעיקר החן הנונשלנטי שמסתתר מעבר לאקסטזה המשולהבת. נדמה לי שמשהו מכל זה נרמז לפחות בשורות הפתיחה של היצירה, המצורפות לרשימה.
חיה אסתר, צרחת היופי, כרמל