רונית ליברמנש-ורדי – משוררת, סופרת, מסאית, חוקרת מגדר – העניקה לספר שיריה השלישי שם יפה להפליא, שיש בו משהו מאורגן מאוד ועם זאת זר ומתריס: "התפוררות קוהרנטית". משמעותו של הביטוי הזה, שנשמע כמו מושג פסיכואנליטי או פילוסופי אבל אי אפשר להתכחש ליופיו הפואטי, משתנה ומתרחבת שוב ושוב במהלך הספר, אבל נקודת המוצא להבנתה ברורה למדי: התפוררות קוהרנטית היא בעצם "גסיסה מאורגנת היטב".
יש בכלל דבר כזה, "גסיסה מאורגנת היטב"? כן, אבל רק אם נכיר בסתירות הפנימיות שקורעות את המושג, ונרשה לו להיות אירוני, אבסורדי, פרדוקסלי, כלומר בלתי קוהרנטי בעליל. למשל: גסיסה במחלקה סיעודית היא "גסיסה מאורגנת היטב", כי יש צוות רפואי שמפקח עליה ודואג שתתאים לפרוטוקול. גם להמתת חסד – ובעצם לכל סוג של המתה, ובכלל זה לרצח – יש כישרון להפוך גסיסה ל"מאורגנת היטב". ויהיו שיאמרו שהחיים עצמם אינם אלא גסיסה מאורגנת היטב, וזאת בניגוד למוות, שמתרחש כאשר הגסיסה מתפרעת פתאום, פורצת את גבולות הסדר הטוב, והבשר החי – הרווי בסימני קוהרנטיות מהסוג שמכונה "תודעה" או "חיים" – משתנה לבלי שוב והופך לבשר מת: אטום, מתפורר, כזה שנרקב ונקבר.
במרכז השער הראשון בספר ניצבת סדרת שירים חזקה ומרתקת שבהם עוקבת ליברמנש-ורדי אחרי "ההתפוררות הקוהרנטית" של אביה: גסיסתו במה שהיא מכנה "דיור לא מוגן לגוססים" – מחלקה סיעודית של בית אבות. אלה שירים קונקרטיים מאוד, קשובים ודיקניים, רוויים בצער, בחרדה, בחמלה, אבל יש בהם גם משהו נוסף, מבלבל ומפתיע: מין אנרגיה חדה, עצבנית, קשוחה, שמעניקה להם כוח מיוחד. כאילו המאבק לשרוד – המאבק העיקש לחיים, למשמעות, לקוהרנטיות – נדד מאביה של המשוררת אליה עצמה, והיא מתעדת ומגשימה אותו בשיריה, על הצלחותיו הזעירות וכשלונו הבלתי נמנע.
נדידתו של מאבק ההישרדות מהאב לבת היא הציר המרכזי של הספר. האב היה שרדן: הוא היחיד ממשפחתו ששרד את השואה, כאשר גנב גבולות באירופה הכבושה בדרכו לארץ ישראל. פה, בארץ, הפכה חווית ההישרדות שלו – זכר המתים המתערבב בהקמתה של משפחה חדשה – למערכת סבוכה של צווי שכחה וזיכרון, השתקה והנצחה. יחסה של הבת למורשת הזאת הוא כפול: מצד אחד היא נאחזת בה למרות "רעילותה", אין לה מורשת אחרת, אבל מצד שני אין לה ברירה אלה להאבק בה למען הישרדותה שלה. התוצאה היא מתח חריף בין נאמנות למורשת האב לבין בגידה בה, שמתורגם שוב ושוב לתבניות של "התפוררות קוהרנטית": מלחמה מתמדת על חופש פעולה, על אוטונומיה רגשית ואינטלקטואלית, לנוכח עולם אלים ומתפורר.
הסיטואציה הבסיסית בשירתה של ליברמנש-ורדי היא של היתקלות או התנגשות, שיש בה לעיתים קרובות גם משהו פיזי מאוד. לא רק שרירי האינטלקט מופעלים בשיריה, גם שרירי הגוף, והיחס ביניהם תמיד מסתורי. בשיר המצורף, המוקדשים לקורס מדריכי קרב מגע שהמשוררת השתתפה בו, אפשר לחוש היטב באנרגיה הפיזית הזאת ובמסתורין שלה, המסתורין של הגוף המגיב, המתנגד והלוחם, ולנסות להבחין, עד כמה שאפשר, בין סוגים שונים של הפעלת כוח: אלימה, מתגוננת, שיתופית (כמו בריקוד או בספורט), מתענגת, אפילו אוהבת. המושג "מעטפת הגוף" חוזר בשירים בהקשרים שונים, שליליים בדרך כלל – המעטפת היא החלק החיצוני, המת או המחופצן של הגוף – אבל ברור שהמעטפת הזאת היא גם בסיס חיוני לאוטונומיה, להתנגדות ולהישרדות. דומה ששירתה של ליברמנש-ורדי היא בראש וראשונה שירת הגוף, כבודו וחרותו: חתירתו הנואשת לקוהרנטיות עד להתפוררותו.
רונית ליברמנש-ורדי, התפוררות קוהרנטית, פרדס
- הבלוג של רונית ליברמנש-ורדי ב'בננות'.