שני ספריו החדשים של ישראל אלירז ראו אור כמעט בעת ובעונה אחת בשתי הוצאות ספרים שונות. כפל כזה הוא יוצא דופן ואפילו מתמיה למדי בעולם השירה, שלא לדבר על עולם המו"לות, אבל במקרה של אלירז הוא כמעט מובן מאליו. מאז ספר שיריו הראשון, שפורסם ב-1980 כשהמשורר כבר היה בשנות הארבעים לחייו, פרסם אלירז לא פחות מעשרים ושניים ספרי שירה – כמעט ספר לשנה. השפע הגדול הזה נענה בשנים האחרונות גם בלא מעט הערכה וכבוד. כתב העת "דימוי" הקדיש לשירת אלירז את כל גיליון אביב-תשס"ז שלו, ומבקרים צעירים ומוכשרים מרבים לכתוב על ספריו רצנזיות נלהבות הרוויות בדברי אהבה והלל.
השפע הוא עיקרון חשוב אצל אלירז. שיריו וספריו הרבים נעשו משלב מסוים פרקים במעין שיר אחד ויחיד, ארוך ומסועף מאוד, המפורק לשברי התבוננות ומחשבה המושחלים על חוט אינסופי של הרהור מתמשך – הרהור שעיקרו הרצון לחתור שוב ושוב אל פלא הפלאים החומק מכל חתירה ומגע. פלא הפלאים הזה הוא מה שהפילוסופים והמיסטיקנים כינו לאורך הדורות "ההוויה", "האין", "הזמן", "הדרך" או "הבלתי ניתן לביטוי" – אם לציין רק כמה משמותיו הבולטים. זוהי אם כן שירה שהיצר העיקרי שלה הוא דתי, מיסטי או פילוסופי, אלא שאין לה אלוהים ממוסד ומואנש להיאסף אליו, ועל כן אין לה ברירה אלא לחזור שוב ושוב על הטקס הנצחי, המעגלי, שבו המחשבה והמבט חותרים אל מקורם הנעלם, מדמים לרגע שהם נוגעים בו באמצעות צירוף מוצלח של תחושות, מחשבות או מלים, ונפלטים אל פני השטח כדי לשוב ולחתור אל התוהו היצירתי שנחבא בין קפליהם.
מה שעוזר לאלירז במסעו הן כמה סגולות טובות, כגון מוזיקליות מעודנת ומשוחררת, ואנינות מחושבת היטב בבחירת המלים ובאריגתן-יחד המשווה לשיריו, למרות הפתוס והיומרה הגדולים שלהם, מין חן "טבעי", נונשלנטי, כמעט נחבא אל הכלים. זו אולי גם הסיבה שמבקרים רבים כל כך מתלהבים ממנו בשנים האחרונות: הוא מייצג בכישרון רב את תמצית הטעם הטוב העכשווי בשירתנו. יש בו מצד אחד פתוס "תרבותי" מאוד, הנושא עיניו אל הלדרלין ורילקה, טבע-דומם וזן-בודהיזם, ומצד שני איפוק זהיר של מי שאינו מתלכלך בשום דבר אישי, חברתי או מסוכן מדי, בטח לא במערבולת הישראליות האלימה והעצבנית החוגגת סביבנו.
בשני ספריו שיצאו זה עתה ניכרת מגמה חדשה, שעושה אותם מעניינים יותר מתמיד. אלירז אולי גילה משהו: הוא גילה שהדבר המסתורי והחמקני הזה ששירתו חותרת אליו אינו בהכרח מין סוד טמיר הדורש טכניקות מיוחדות של מדיטציה על מנת להעלותו באוב, אלא משהו גלוי וידוע שכולנו מכירים היטב, והדבר הזה הוא המוות – הים שכל הנהרות זורמים אליו. החלקים הטובים-יותר בשני הספרים החדשים מתארים בעוצמה סוחפת את המפגש הדינמי בין החיים והמתים, וליתר דיוק: בין המשורר לבין מי שהוא מכנה "מתי הילדות" שלו, והמפגש הזה מעניק לשירתו מימד דרמטי, רגשני, כמעט תיאטרלי, שמחלץ אותה מאנינותה המופרזת ומנטייתה אל המופשט.
ישראל אלירז, הלא יאמן פשוט ישנו, הקיבוץ המאוחד, מחברות חורף, כרמל
- דפנה שחורי מראינת את המשורר.
- רשימה של דרור בורשטיין על 'הלא ייאמן פשוט ישנו' ב'הארץ'.
- המשך הרשימה של דרור בורשטיין ב'הארץ'.
- רשימה של אריאל הירשפלד על 'מחברות חורף' ב'הארץ'.