כמו במרבית ספריה של רחל חלפי, גם בספרה החדש, "בלט על הקרח", אפשר למצוא שירים שנכתבו במשך עשרות שנים. זאת השיטה של חלפי: כשהיא מפרסמת ספר חדש היא לא אוספת לתוכו את שיריה החדשים, אלא מארגנת אותו סביב נושא משותף, ודולה לשם כך מתוך מגרותיה שירים שנכתבו בזמנים רבים, מנעוריה בשנות השישים ועד היום. ב"מכשפות", למשל, קיבצה חלפי את שירי המכשפות שלה מכל הזמנים, ב"תמונה של אמא וילדה" את שירי האהבה שכתבה לאמה, ואילו ב"שוליים" עזרה לה ההתפרשות על פני שנות כתיבה רבות לארגן את השירים סביב זיקתם המשתנה לזמן החולף, ומתוך כך סביב המתח בין ילדות ובגרות, נעורים וזקנה, ביוגרפיה והיסטוריה. השיטה הזאת מעניקה לספריה של חלפי כוח מיוחד, כי היא הופכת אותם למין אנתולוגיות שמשתתפות בהן משוררות רבות: מחלפי הצעירה של שנות השישים דרך חלפי המגובשת של שנות השמונים עד לחלפי הפרועה של שנות האלפיים. וחלפי אוהבת את הריבוי הזה: את התפרקותו של האני המשוררי שלה לשכבות שנערמות זו על זו, לקשת של נקודות מבט או למקהלה של קולות רבים.
מה מחבר את השירים ב"בלט על הקרח"? קשה לומר. נכון שאפשר לזהות את הדימוי שמופיע בשם הספר בכמה מהשירים שמכונסים בו, אבל הדימוי מתקשה להתרומם לדרגת עיקרון מארגן, מה גם שברוב שירי הספר אין לו זכר. בשיר המצורף לרשימה טוענת חלפי ששירי הספר נחרטו כולם על קרח ולכן הם שיכים לאותו קוטב בשירתה, אבל בעוד השירים עצמם הצליחו לשרוד איכשהו את המעבר מקרח לדפוס, העיקרון שמסביר את הצטרפותם למכלול התמוסס בדרך ונעלם.
התוצאה בעייתית במקצת. שירים לא מעטים בספר מעלים את השאלה למה חלפי טרחה לשלוף דווקא אותם מתוך תיקיותיה הישנות או החדשות, וקשה להתעלם מההרגשה שהקשר אחר, מדוייק יותר, היה מיטיב איתם. ואולי מה שקרה ב"בלט על הקרח" הוא ששיטת העריכה העצמית המיוחדת של חלפי הגיעה בספר הזה לרגע של מיצוי ומשבר.
ויתכן שכל עניין ההחלקה על הקרח הוא בעצם סוג של הסוואה למשהו חשוב יותר, כי מה שבאמת חדש בספר הם שני שירים יוצאי דופן וארוכים למדי שכונסו בו, "הָקִיץ אחד על פרננדו פסואה" ו"אמסטרדם", שיש להם מבנה דומה, של מין מחזה או רב שיח בין קולות רבים. במובן מסויים חלפי הצליחה לכנס לכל אחד מהשירים האלה את מה שבספריה האחרים היא מותחת על פני שירים רבים: את כמיהתה הגדולה להתפרש למניפה רחבה של זהויות אפשריות, כזאת שתאפשר לה להיות יחידה ורבות, או יחידה ורבים, גם יחד. בשניהם היא גם מצליחה לגעת בצללים שהכמיהה הזאת, הכמיהה לריבוי זהויות, מטילה על קשרים אנושיים בסיסיים שיש להם תביעה לקביעות ולבלעדיות, כמו נישואים ויחסי הורים-ילדים.
אחד השירים האלה, "אמסטרדם", מוצלח במיוחד. הוא מוקדש לכאורה לטיול תיירותי סתמי למדי, אך מתחת לפני השטח שלו רוחש קרנבל מופלא, רווי במשחקי מסכות ובתנודות מהירות בין הומור ורצינות, שסוחף את הקוראים למפגש עם מערכת סבוכה של חרטות ואובססיות, פנטזיות וסיוטים. השיר ממזג יחד קולות רבים שחלפי מחליקה ביניהם בוירטואוזיות, בלי לאבד את זהויותיה המשתנות כאם, בת, בת-זוג, תיירת ומשוררת, אך גם בלי לחשוף אף אחת מהן לגמרי. ויתכן שעל הוירטואוזיות הזאת חלפי חשבה כשהחליטה לקרוא לספרה "בלט על הקרח", ולארגן אותו סביב שירים שבהם היא מדמה את עצמה לבלרינה שמחליקה על שכבת קרח שמאיימת להתנפץ.
רחל חלפי, בלט על הקרח, הוצאת קשב לשירה
- שירי לב-ארי מראיינת את חלפי ברשת א', בתוכנית "המוסף לספרות".
- לרשימה על 'סין'.
- לרשימה על 'ספר היצורים'.
- לרשימה על 'תמונה של אמא וילדה'.
- לרשימה על 'מכשפות'.