לפני כשנה וחצי פרסם המשורר והמתרגם שלמה אֲבַיוּ את "מעבורת בים השיש", מבחר ראשון בעברית מהשירה הטורקית החדשה, וכעת מתפרסמת אנתולוגיה חדשה בתרגומו, "לעולם לא ייתם העולם", מבחר ראשון בעברית מהשירה הקטלאנית בת זמננו. יש במלאכה הזאת, של יצירת אנתולוגיות שמשתדלות לשקף מרחב ספרותי לא מוכר, בריכוז ובמשמעת שהמלאכה דורשת אך גם בנכונות לזנק אל הלא נודע ולתת לו צורה עברית, משהו אמיץ ונדיב.
צריך לומר שהאנתולוגיה הקטלאנית של אביו שונה מאוד מהאנתולוגיה הטורקית שלו, בעיקר משום שלא הוא בחר את המשוררים והשירים, אלא העניק את זכות הבחירה למשורר הקטאלני ז'וֹאָן מַרְגָּרִיט (יליד 1938). מרגריט גם הוסיף לספר מבואות, שהם למרבה הצער גרועים מאוד. המבוא למבחר כולו הוא מין הקדמה ברוח לאומית נואשת לתולדות הספרות הקטלאנית המפוארת מאז המאה ה-11, הדומה לערך לא מוצלח באנציקלופדיה שעבר זמנה. לא נאמר בו כמעט דבר על המשוררים שמשתתפים במבחר, פרט לכך ששירתם צמחה בצל המשטר השנוא של פרנקו ומתוך התנגדות להשלטת הספרדית כשפה יחידה. המבואות המוקדשים לכל משורר בנפרד גרועים אפילו יותר, ואינם אלא רשימה של פרטים טכניים, בעיקר של פרסים ספרותיים שכל משורר זכה בהם. מרגריט לא נקף אצבע כדי לרמוז לנו מהו ההקשר הביוגרפי והתרבותי שבו השירים נכתבו, והסתפק בהדגשתו של הקשר פוליטי אחד שבעיניו הוא כנראה חובק כל: הלאומיות הקטלאנית.
תרגומי השירים כשלעצמם יפים מאוד, והשיטוט ביניהם מרתק, ובכל זאת קשה להתעלם מהצללים שהמבואות מטילים עליהם. אביו הוא מתרגם מצויין, ולכן ההבדלים בין המשוררים ברורים מאוד. ברור למשל ששירתו של מַרְיוּס סַמְפְּרֶה (יליד 1928) היא הקודרת ביותר במבחר, ויש בה משהו שבור ואלים, ואילו שירתו של נַרְסִיס קוֹמָדִירָה (יליד 1942) היא המעודנת ביותר, ויש בה כמיהה גדולה לשלמות צורנית. ואף על פי כן ההרגשה היא שהקווים שמחברים את המשוררים זה לזה קצת בולטים מדי, שאין במבחר די גיוון או מתח פנימי, ועולה השאלה אם הוא אכן משקף את השירה הקטלאנית או את נטיות ליבו של מרגריט. העובדה שכל המשוררים הם פחות או יותר בני דורו, ולצידה העובדה המתמיהה שכולם גברים, מעמיקות את הצללים. מבואות טובים היו מפזרים את הצללים האלה או נותנים להם צורה קצת יותר גלויה ומעניינת.
הנימה של רוב השירים היא אלגית, ובעצם אפשר לתאר אותם כמין קינות על העבר המת או על ההווה שנותר מנותק ממנו, ולכן הוא גוסס בחלל הריק או מרחף במין נצח רחוק. שירי אבל על נשים מתות או אבודות, אהובות ועם זאת זרות או חסרות ישע, ממלאים את המבחר. נכון שכל משורר מעניק לקינות האלה תוקף אישי ואסתטי מיוחד לו, ובכל זאת התחושה היא שהמבחר בכללו מעצב פרופיל גברי-לאומי משותף שעומד בסימן של חוסר אונים ואובדן. צריך אולי להזכיר את העובדה שמרגריט עצמו – שהוא בעת ובעונה אחת עורך המבחר והמשורר המרשים ביותר שמשתתף בו – הוא אב שכול שאיבד שתי בנות: את אנה שמתה ב1967, ואת ז'ואנה שמתה ב2001.
בולטת מאוד במבחר קבוצה קטנה של שירים שיש להם נושא משותף: שנאה עזה לכנסיה הקתולית, שהיתה בעלת ברית חשובה של פרנקו. אחד השירים האלה, של מרגריט עצמו, מצורף לרשימה. הוא נכתב בעקבות ביקור שלו בארץ, ודווקא בגלל שהשירה הישראלית משוחררת באופן יחסי מרגשות אנטי-דתיים עזים כל כך, יש בתרגומו העברי משהו מפליא ומזעזע.
לעולם לא ייתם העולם, שישה משוררים קטלאנים, תרגם: שלמה אביו, הוצאת קשב לשירה