מה שבולט מייד בספר הביכורים של ענת זכריה זאת ההשפעה של יונה וולך, בעיקר של שיריה המוקדמים, אם כי בהמשך מתבררים גם ההבדלים בין המשוררות. חלק מהם קשור אולי להשפעתה של אגי משעול, אחת מממשיכות הדרך המקוריות ביותר של וולך ומורתה של זכריה, שחינכה את תלמידתה לביטוי עגול ומבויית יותר, שיש בו גם הומור מעודן ושליטה עצמית. לא שלוולך לא היה הומור וכו', אבל אצלה הכל היה הרבה יותר מהפכני, פראי ורב ממדי, בין השאר משום שבאותן שנים רחוקות – שנות הששים – מסורת שירת הנשים העברית, זו שזכריה נולדה לתוכה, היתה הרבה יותר מצומצמת, ולוולך היה תפקיד מכריע בהפיכתה מנתיב צדדי יחסית לציר מרכזי ופורץ-דרך בספרות העברית.
למהפכה של וולך צדדים רבים, אבל אין ספק שאחד מהם קשור לעוצמה המינית של שיריה, ולמפגש הפורה בין העוצמה הזאת לבין הפואטיקה של משוררי "דור המדינה" (שהביטוי המשומש "אירוניה" מתאר אותה בדרך מתעתעת וקולעת כאחד). "רומזים לנו שיש סקס אחר. טוב שמישהו יודע על זה. אם יש סקס אחר הביאוהו לכאן ונדעהו, נדבר גלויות, יש או אין," כתבה וולך באחד משיריה הסוחפים ביותר. לנו אולי ברור שיש סקס (מגדר, בלשון זמננו) אחר – אבל דווקא אז, בשנות הששים הסוערות, העובדה הבסיסית הזאת היתה קצת מוצנעת, והיה צורך בוולך כדי שתפיק למענו קול שירי מטלטל ורב עוצמה.
עוצמה מינית וסקס אחר הם גם הקלף המרכזי של זכריה, אם כי אצלה הם לובשים אופי פרדוקסלי במיוחד, שכן זוהי עוצמה הכרוכה בתשוקה דו-משמעית להיפוכה – כלומר להתבטלות, לריקנות ולכוח החודר לגוף מבחוץ (בין השאר ממחוזות "הנפש", כלומר הפנטזיה). בעקבות כך גם משמעות הביטוי "סקס אחר" משתנה, שכן זכריה לוכדת אותו ברשת של דימויים אירוטיים מזוכיסטיים, שמעניקים לו צורה הרבה יותר מסויימת ונוקשה. קצה זנבם של הדימויים האלה קופץ לעין כבר בקריאה ראשונה, אבל רק בקריאה שנייה ניכרת נוכחותם החובקת-כל בספר. התהליך הזה משמעותי, שכן זכריה אינה רק גלוית לב אלא גם זהירה ומחושבת: הדימויים המיניים, אף על פי שהם פלסטיים מאוד, מופיעים אצלה כמעט תמיד כשהם ארוגים אל תוך מרקם שירי שהשתמעויותיו מרובות וסותרות (דומה לזה שבימים עברו נהוג היה לכנותו "אירוני") – מרקם השואף לאיזון מתמיד בין הסגרה של חולשה והפגנה של כוח, חשיפה והסתרה, היתממות והתרסה, תקינות פוליטית פמיניסטית ופריעת סדר קווירית.
את האיזונים האלה אפשר להעמיד על המתח בין "ילדה טובה" ו"ילדה רעה", שאינו רק מיני אלא גם ספרותי. ברור שזכריה היא משוררת מרתקת ונועזת, אבל דומה שיש בשירתה גם משהו מסורתי, הולך בתלם, המשמר את האקלים הרוחני של משוררות שנות החמישים והששים – לא רק של וולך אלא גם של רביקוביץ', ששוררה אז בדרכה שלה על התמסרות לחלל הריק ונסיקה או צלילה לפנטזיה. אולי לא במקרה התפרסם ספרה של זכריה דווקא ב"הליקון", כלומר תחת חסותו של בית ספר למשוררים, ושהמלים הראשונות שקופצות כשמחפשים אותה בגוגל הן "אגי היא המורה שלי". זאת דרך מצויינת לפתוח קריירה, אבל כישרונה הגדול של זכריה מעורר את התקווה שבהמשך היא תתיר את פקעת חבלי הטבור המגבילים את תנועותיה, ותעמוד על רגליה שלה.
ענת זכריה, יפה אחת קודם, הליקון