יאיר קידר העניק לסרטו על המשוררת זלדה את השם "אישה פשוטה"- שם שמבוסס על שורת שיר מפורסמת שלה: "משונה להיות אישה פשוטה" – וברור שזה שם נהדר, מדוייק וחכם, דווקא משום שהוא מתעתע ופרדוקסלי, שכן זלדה לא היתה פשוטה בשום מובן. למילה "פשוט" יש הרבה הפכים: סבוך, מופלא, מיוחד, וזלדה היתה אישה סבוכה ומופלאה במיוחד. רק בזכות הסיבוך הזה היא הצליחה לעשות מה שעשתה, ולהיות האם המייסדת של מסורת ספרותית חדשה: מסורת השירה הישראלית הדתית. יש כתר כזה, והוא מונח כבר עשרות שנים על ראשה.
אז באיזה מובן היא היתה "פשוטה"? במובן זה שמשהו – אולי דתיותה, כלומר נאמנותה למסורת היהודית הרבנית, האורתודוכסית, הגברית כמעט לחלוטין – כפה עליה פשטות, או לפחות העמדת פנים של פשטות. זו היתה פשטות שלא רצתה בה, שלא התאימה לה, אך לא היתה לה ברירה והיא קיבלה את הדין, ובמידת מה אפילו קיבלה אותו באהבה. אלא שבקבלת הדין שלה היה מרד, והמרד בא לידי ביטוי בשירתה. במילים אחרות: שירת זלדה היא שירת הפשטות המתעתעת והפרדוקסלית: שירה שפשטותה צופנת סוד אפל וסבוך עד אימה.
סוד זה סוד. כשמגלים אותו הוא חדל להיות סוד. וכשקידר החליט לכנות את הסרט "אישה פשוטה", ההחלטה שיקפה הכרעה עמוקה יותר, שניכרת בסרט כולו: הוא החליט מצד אחד להדגיש את הסוד, ומצד שני לגונן עליו ולתת לו כבוד: להניח לדוברות ולדוברים בסרט, רובם אנשים שהכירו ואהבו את זלדה, להאיר את דמותה החידתית מזוויות שונות, כמעט תמיד סותרות, חצויות, חלקיות, לפעמים כמעט מתפוררות, ולהניח לצופים לפתור את החידה בעצמם. וההכרעה הזאת מעניקה לסרט את עדינותו המיוחדת, הדייקנית כל כך – עדינות שהולמת את המתח בין דמותה השברירית של זלדה לבין העוצמות היצירתיות שפרצו מבעד לה.
המתח הזה – הסוד, החידה, הפרדוקס – הוא הציר של הסרט, והוא מנוסח במילים ברורות במיוחד בדבריה של המשוררת רבקה מרים: "באיזשהו מקום החיים שלה לא לגמרי התגשמו, כמו ניצן שלא נפתח. ויכול להיות שהרבה מכוח השירה שלה יצא מכוח הניצנות הזאת". בדיוק כמו המילים "אישה פשוטה", גם דבריה של מרים חושפים את משמעותם רק כשמבינים שיש בהם משהו מתעתע ופרדוקסלי. שהרי מה שמייחד את זלדה הוא שבשירתה הניצן סוף-סוף נפתח, או לפחות נחשף: עולמה הפנימי של "אישה פשוטה" – בת ישראל כשרה, שומרת מצוות – הצליח להפיל את החומות שסגרו עליו, חומות "כבוד בת מלך פנימה", ולהתייצב במרכזה של התרבות העברית. זלדה לא היתה המשוררת הראשונה שניסתה לעשות את זה: קדמו לה נשים סבוכות ומופלאות כמוה, וביניהן רחל מורפורגו, דודניתו של שד"ל – זלדה היא כידוע דודניתו של הרבי מלובביץ' – אבל היתה הראשונה שהתקבלה בכבוד ובאהבה.
היא הצליחה להישאר נאמנה למסורת אבותיה ועם זאת למרוד בה, ובמתח שבין "להישאר נאמנה" ו"למרוד" צפון הסוד. זה מה שקרע את נפשה. זלדה השתוקקה להיפתח לעולם ולהטביע בו את חותמה – להיות משוררת, אשת רוח – והתשוקה הזאת החרידה אותה עד שורשי נשמתה, כי היא עמדה בניגוד ליסודות החינוך שקיבלה. ושם, מתוך המתח שבין "האישה הפשוטה" לכמיהותיה מרחיקות הלכת – המתח שבין בושה להעזה – זינקה שירתה. וכשצופים בסרטו של קידר זה מה שכדאי לשים אליו לב: לדרך שבה כמעט כל הדוברות והדוברים בסרט, וביניהם זלדה עצמה, חגים סביב הסוד הזה בזהירות מופלגת, ומנסים בעת ובעונה אחת לגעת בו ולכסות עליו.
יאיר קידר: זלדה – אישה פשוטה