יהיה מעניין לקרוא פעם, אולי עוד עשר שנים, ספר על תולדות ההייקו הישראלי. סביר להניח שספר כזה ימקם את התופעה בהקשרה הרחב, כחלק מנדידתו של ההייקו מיפן לאירופה ומשם לעולם כולו במהלך המאה העשרים, תחילה בטפטוף דק ומאז שנות השישים בשטף הולך וגואה. סביר להניח שהוא יעסוק בתולדות ההייקו המתורגם לעברית, וידון במפעליהם החלוציים של מתרגמים כאיתמר יעוז-קסט, יואל הופמן ויעקב רז. סביר להניח שהוא יכתיר את אהרן שבתאי כאבי ההייקו העברי המקורי – ביציה מטוגנת / יפהפיה / כמו אי פראי, יזכיר את תרומתו של דן דאור לז'אנר המתפתח – חרצפים בים / על קצפת סינתטית / דובדבן כבוש, ויאמר משהו על חשיבות הספר "גרגרים" של מאיה בז'רנו – זה נחמד / זה שימושי / שני כסאות אחד מול השני. ויתכן שהוא יצביע על שנת 2015 כנקודת מפנה בתולדות ההייקו העברי – השנה שבה הוא התחיל להיות קצת יותר מודע לעצמו כז'אנר עצמאי, המחפש את דרכו בין נאמנות למקורותיו היפניים לבין הסתגלותו לתפקידים חדשים, המתאימים יותר לישראל של המאה ה-21.
ההייקו הישראלי – איך הוא נראה, למה הוא נחוץ, ומדוע הוא מציץ פתאום מכל פינה? מציץ מכתבי עת מרכזיים כ"הליקון", "מעיין" ו"ננופואטיקה", שבגליונו החדש אפשר למצוא שירי הייקו מקוריים של עשרה משוררים ישראלים לפחות, וביניהם של ליאת קפלן ורועי צ'יקי ארד. מציץ מסדרת פרוייקטים של כתיבת הייקו ממוחשבת, כמו פרוייקט שירת ההייקו התנ"כית של ערן הדס, המנצלים את זעירותו של ההייקו כדי להמציא אותו מחדש כתופעה ויראלית, סדרתית ומשתכפלת. מציץ מספרי השירה החדשים של רחל חלפי ומרדכי גלדמן, שבכל אחד מהם אפשר למצוא שער מוצלח במיוחד המוקדש כולו לשירי הייקו. מציץ בזכות הופעתו של מתרגם חדש מיפנית, איתן בולוקן, שפרסם לאחרונה קובץ שני של תרגומי הייקו, הפעם של המשוררת מיטסו סוזוקי. ומציץ – בעצם: מכריז על עצמאותו – בספרו החדש של אלכס בן ארי, שמעניק להייקו העברי נקודת מוצא חדשה, סולידית ושאפתנית גם יחד.
כשבוחנים את מבול ההייקו הזה, מתברר שההייקו הישראלי מחפש את דרכו בין שני כיוונים עיקריים. כיוון אחד הוא הכיוון הפרודי, שמדגיש את זרותו של ההייקו למציאות הישראלית. את שיאיה של המגמה הזאת אפשר למצוא אצל שלושה משוררים: בפסאודו-הייקו חד וקולע של גלעד מאירי שפורסם בננופואטיקה – מה לעשות. / שיר קטן. / לא מבין. בהייקו דיגיטלי משוכלל שמופיע במחזור של מרדכי גלדמן "הייקו אהבה" – אס-אמ-אס ממך / הופך אותי במהירות / להומוטקסטואלי. ובצמד תאומי הייקו שמופיע במחזור המצויין של רחל חלפי "מיאוקו" – מחרוזת של שירי הייקו חתוליים: שנים רבות / שאת / כותבת הייקו – ועוד לא / מיאו / קצר אחד!
לכיוון השני יש בינתיים נציג משמעותי אחד, אלכס בן-ארי, ששלושה משיריו מצורפים לרשימה. אין בהם שום מימד פרודי או מתחכם, ונדמה שהם רכים וצנועים מאוד, אבל הם גם שאפתניים במיוחד, כי ברור שבן ארי משתדל ללכת בדרכם של קלסיקנים יפניים כבאשו ואיסא, ולברוא בהשראתם מרחב עברי מקורי שיגשים באופן מופתי את האידיאלים האסתטיים של מסורת ההייקו. בסצינת המתרחבת של שירת ההייקו הישראלית מעניק לנו בן-ארי נקודת משען ניאו-קלסיציסטית שבאמצעותה אפשר לבחון שירי הייקו של משוררים עבריים אחרים, ולנסות להבין למה צורת ההייקו מושכת אותם כל כך: אולי משום שבזמנים שהשירה נעשית דיפוזית וקפריזית, חסרת צורה ברורה, יש למשוררים צורך בעוגן, וההייקו הוא העוגן האידיאלי – צורה חסרת צורה כמעט, חמקמקה וגמישה להפליא, הנושקת לריק או לאין.
אלכס בן ארי, קורת השער, סדרת כבר, מוסד ביאליק
- הספר באתר ההוצאה.
- שירים ב'בימת שיר, קול המוזיקה' בעריכת אורלי מורג.
- ירח חסר: בלוג הייקו עברי שיתופי.
- לרשימה על 'ימים סמויים'.