"מליון פחות אחת", ספר השירה הראשון של חוקר הספרות עודד מנדה-לוי, הוא הפתעה משמחת, כי מתגלה בו במין תמימות או שלמות מחודשת צורה ספרותית שמילאה לפני יותר ממאה שנה – כשביאליק כתב את "זוהר" – תפקיד משמעותי בתולדות השירה העברית, אבל מאז נדדה אל הצללים, התעקמה, התכווצה, התפרקה, ואיבדה את שלמותה הראשונית. הצורה היא הפואמה האוטוביוגרפית – שיר שמצליח להיות בעת ובעונה אחת גם סיפור אוטוביוגרפי רציף וסדור, כזה שהמשורר נוטל אחריות שלמה על מה שמסופר בו, וגם שיר על מפגש כמו-מיתולוגי עם אחד מסודות החיים.
בפואמה האוטוביוגרפית בצורתה השלמה והתמימה-כביכול נוצר מין איזון מושלם בין שני הצדדים, האוטוביוגרפי והמיתולוגי – איזון שהמשורר צריך כמובן לטרוח עליו: לשנות בעדינות ובזהירות את העובדות הקטנות של הזיכרון כדי לחשוף את הסודות שבמעמקיו, וזאת בלי לפגוע בנימה המובהקת של העלאת זכרונות סדורה יחסית, מתמשכת, בטוחה בעצמה, שיש בה נחמה מיוחדת: הנחמה שבצלילה למחוזות מסתוריים בלי החשש לאבד את הדרך המתפתלת בין החידות, המטאפורות והסמלים. זוהי הנחמה שבהאזנה לקול מואר, מאוחה, ממשי: לא כזה שעולה מאוב השירה והנפש אלא בוקע מהחיים עצמם – מהאדם שמתגורר בבית ממול, למשל, ונזכר במשהו חשוב ומעניין שקרה לו בנעוריו בתל אביב של שלהי שנות השבעים, או ליתר דיוק: "בזמן השביתה הגדולה / כשברדיו ניגנו כל הזמן את / זה לא כל כך נעים לראות גן סגור"
מנדה-לוי מספר סיפור מסובך שיש בו רגעים של אפלה ומסתורין, תנודה בין זמנים, ומפגש עם מיניות, עם מוות, עם כוחן המאגי של מילים ועם נטייתם של הזמן והזיכרון להתפתל במעגלים ולהסתתר במבוכים. אבל זה גם סיפור מושך ומנחם מאוד, בעיקר זכות מאמציו המסורים והסבלניים של המשורר לארוג את כל החוטים הנפרמים והמסתבכים של העלילה בשתי-וערב צפוף של רצף סיפורי משכנע, מובן ובהיר. אפשר להניח, כמובן, שלא הכל קרה כמו שמתואר בפואמה: שמה שמוצג כסוג של חיזיון, או חלום בהקיץ, אינו אלא סדרה של אירועים ממשיים ונפרדים שהזיכרון סיבך לפקעת חלומית אחת. וגם להפך: שמה שמוצג כאירוע שהתקיים במציאות אינו אלא חלום שחלחל אליה. אי אפשר לדעת וזה לא משנה. מה שחשוב הוא שהתוצאה, כלומר הפואמה עצמה, מצליחה להעניק למשורר ולקוראים את הנחמה שיש בהליכה בדרך מתפתלת, כזאת שמאיימת שוב ושוב להתפצל, אפילו להעלם, אבל אף פעם לא ממששת את האיום ליותר מרגע, ותמיד ממהרת לשוב לעצמה.
וזה הזמן לחזור למלים שפתחתי איתן את הרשימה – "תמימות" או "תמימות-לכאורה". כשבוחנים את גילוייה המשמעותיים של צורת הפואמה האוטוביוגרפית בשירה הישראלית משנות הששים עד לעשור האחרון – מיהודה עמיחי וישראל פנקס עד לחדוה הרכבי ותמיר להב-רדלמסר – מגלים שרובם ככולם מבוססים על הטלת ספק בעצם אפשרותה של "הדרך שאינה נעלמת", הרצופה, הסדורה, המאוחה, ומציעים במקומה דרך אחרת: נעלמת, מעגלית, מתפצלת, חידתית, עקיפה. קשה שלא לחוש בעמדה שניכרת בפואמות האלה – שדרך רצופה וסדורה כמו זו של מנדה-לוי היא תמימה מדי, אולי אנכרוניסטית. האם מנדה-לוי הוא תמים או אנכרוניסטי? בהחלט לא. יופיה של פואמת הביכורים שלו מלמד שמדובר בהכרעה אמיצה ומודעת לעצמה, ושהדרך המיוחדת שהוא בחר ללכת בה – דרך שהשירה העברית גילתה לפני יותר ממאה שנה ומאז הלכה וסטתה ממנה – נותרה נאמנה לעצמה, ועדיין מסרבת להעלם.
עודד מנדה-לוי, מיליון פחות אחת, אבן חושן