אגי משעול, מלאך החדר

פורסם בתאריך 27 במרץ 2015 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ספרה החדש של אגי משעול, "מלאך החדר", כורך יחד יחד את ארבעת ספריה האחרונים, מ"מומנט" (2005) ו"ביקור בית" (2009) עד "סידור עבודה" (2012) ו"ערה" (2013), ומוסיף להם כמה שירים חדשים. זהו ספר שנכתב במשך כתריסר שנים, והשירים הכלולים משקפים מגוון רחב של נושאים ומצבי רוח, ובכל זאת, כשחושבים עליו כמכלול, קל לזהות את קו העלילה הראשי שמעניק לו סדר וכיוון. השירים מספרים על אהבה גדולה שסחפה את משעול לפני יותר מעשר שנים, התפוגגה אל תוך בדידות שהלכה והעמיקה, ולבסוף הומתה ונקברה באמצעות סדרת שירי ניתוק ופרידה אלימים ונחרצים.

סדר הדברים הגיוני ואף על פי כן יש בו משהו מפתיע: לא משום שהבדידות מקדימה את הפרידה, זה דווקא מובן, אלא משום שהאהוב והאהבה נוכחים בספר רק בשני קצותיו ובשתי צורות מנוגדות לחלוטין: בשירי "מומנט", כשהם פורצים אל חייה של המשוררת בדמות שירי אהבה נלהבים, ובשירי "ערה", כשרוח הרפאים של שניהם חוזרת כדי לאפשר למשוררת להתנתק מהם באמצעות טקסי טהרה וקבורה מפורטים. בשירי הבדידות של שני הספרים באמצע, לעומת זאת, ובעיקר בשירי הצער המר של "סידור עבודה", האהוב והאהבה נעדרים כמעט לגמרי, אולי רק נרמזים מדי פעם כמו מין צל חולף, ובעצם מתקיימים בעיקר מכוח השתיקה שאופפת אותם. קשה היה לזהות את השתיקה הזאת כשהספרים פורסמו בזה אחר זה, אבל עכשיו, כשארבעתם מכונסים יחד, היא בולטת מאוד, ולמרות שאפשר להציע לה הסברים מסוגים שונים, פסיכולוגיים ואחרים – לשער, למשל, שסדר כתיבת השירים אינו תואם לגמרי את סדר פרסומם – היא נותרת קשה להבנה.

אפשר לסכם ולומר ששירי "מלאך החדר" מגוללים סיפור אהבה משמעותי שהוא אמנם מלא חידות וסודות, ואף על פי כן יש לו מסלול סדור להפליא, והוא מתפרק לשלבים עוקבים אך מובחנים היטב זה מזה: שירי אהבה נלהבים; שירי בדידות נטולי אהבה; שירי פרידה חדים וחותכים. תנודות דומות אפיינו את שירת משעול גם בשנות ה80 וה90 – שירתה נעה תמיד במקצב נשיפה-שאיפה בין היענות לכמיהה לבין שיבה למרחב האינטימי של הבדידות – אבל אז היה בתנודות האלה משהו הרבה יותר משוחרר ודינמי. היסודות השונים – אהבה, בדידות, פרידה – נמזגו זה בזה בתנועות מערבולת מודעות לעצמן, וחלק מקסמה של שירת משעול נולד מתוך הדינמיקה הסוערת והמשוחררת הזאת. ניכר אצלה תמיד שיווי משקל וירטואוזי בין היענות לכוחה המפרק והמתפרק של הכמיהה לבין פיכחון או חיבור עמוק לחיים שאפשרו לה לא להתפרק יחד איתה, ולהכריע לטובת מה שהמתין לה מעבר לדמותו המפתה של האהוב – עבודת הכתיבה, עצמאותה וריבונותה כאישה וכמשוררת, המרחב האינטימי והמיסטי של ביתה הכפרי, החיים ותביעותיהם.

כל זה השתנה באופן דרמטי בשיריה מתריסר השנים האחרונות. הכל נותר לכאורה שהיה: אותה דינמיקה, אותה תנודה בין כמיהה לפיכחון, אבל משהו בקצב – קצב החיים, הנפש, הכתיבה – השתנה לגמרי, וגרם ליסודות השונים להיפרד זה מזה, ולתבוע כל אחד בתורו קשב מלא מצד המשוררת. התוצאה היא שירים שיש בהם פחות הומור וזריזות, אך הם מפצים על כך בצלילות רגשית ואסתטית: בהתמסרות בלב שלם לאתגריה של שירת האהבה המסורתית ב"מומנט", ובהתמסרות דומה לשירת בדידות ב"סידור עבודה" ולשירת פיכחון ב"ערה". אפשר לשאול למה זה קרה, ואני מקווה לנסות לענות על השאלה הזאת בהזדמנות אחרת. בינתים אציע רמז לתשובה: היא קשורה להתייתמותה של המשוררת, ולמקומם של הוריה המתים בחייה ובשירתה.

2015-04-007

אגי משעול, מלאך החדר, הקיבוץ המאוחד/מוסד ביאליק

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 27 במרץ, 2015 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים