לא זוכר שקראתי ספר שירה כואב כל כך, מעונה ומוכה אימה, כמו "עד-הבוקר" של הילה להב. מסופר בו על אישה שנפלה קורבן למעשה אלימות מחריד. זהותם של התוקפים אינה ברורה, אין להם קול או דמות אנושית, ולמרות שיש להם לפעמים איברים, ידים, למשל, הם דומים יותר למאכלת, למיטת סדום, לגלגל עינויים שקודח בגיבורת הספר, מותח ומכווץ ומבתר אותה מבפנים ומבחוץ לנתחים או איברים שמתקשים להתאחות. והאיברים (על פי להב יש תריסר: הרגל והברך, היד והשכם, הבטן והלב, הצוואר והעור, האוזן והעין, הפה והאף) פולטים קולות ומראות, נהמות וגניחות, דימויים ומשלים, מין תולעי שירה, שהמשוררת שומעת, מפענחת, אוספת ומחברת לגוף חדש עשוי מילים, לשיר עקלתוני ארוך, לפואמה שכולה בשר ודם. ו"עד-הבוקר" הוא הפואמה הזאת: שירת הגוף שעונה והומת ובותר, ואף על פי כן הוא חי ונע, כותב ושר.
לפואמה שני סיפורי מסגרת, אחד מיתולוגי והאחר אוטוביוגרפי, שמבהירים מהו גלגל העינויים שפעולתו מתוארת בספר. הראשון, המיתולוגי, מצוטט בכריכת הספר: זה הסיפור המכונה "פילגש בגבעה", אחד הסיפורים המזוויעים והמתמיהים ביותר בתנ"ך, על אישה שחבורת גברים משבט בנימין אנסה עד מוות, וגוויתה בותרה לשנים עשר נתחים שנשלחו לכל שבטי ישראל כדי לתבוע צדק ונקם. סיפור המסגרת השני, האוטוביוגרפי, נמסר על ידי המשוררת בראיון שפורסם ב"7 לילות": השירים, היא הסבירה שם, מבוססים על פקעת של זכרונות קשים משנות ילדותה ונעוריה, בין גיל 13 ל16, שבהן היא נוצלה מינית ונאנסה על ידי גברים שונים. "אין לי שום סיפור בראש או רצף מסודר," היא סיפרה ליוני לבנה. "הזכרונות הם זכרונות של הגוף. הדברים עצמם נמחקו לי, שנים נמחקו לי מהחיים. אני זוכרת את כל מה שקרה כתמונות".
מה מעמדם של סיפורי המסגרת האלה – שאינם בדיוק חלק מהפואמה, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מחשיבותם – בהבנת היצירה עצמה? זו שאלה פרשנית סבוכה, ספרותית ולא רק ספרותית, ואין לי תשובה שלמה עליה, רק רמז לתשובה. ברור שהם מעניקים ליצירה הקשר וכיוון, שמחדדים כמה מהבטיה המהותיים, בראש וראשונה את העובדה שהיא נכתבה בעקבות אונס ומתוך התמודדות עם הקושי העצום לחיות איתו, כלומר לזכור אותו. מטרת הפואמה היא איפוא להיזכר ולהזכיר, ומנקודת מבט ספרותית "להיזכר ולהזכיר" פירושם לעצב את מה שהיה בתבנית חדשה, רציפה יותר, להטיל את הזכרונות בזווית חדשה בין עבר ועתיד, ולהבקיע למענם רשת חדשה של מסלולי הבנה ופיענוח, גישה ושחזור, מילוט ומעקף.
את אסטרטגית הזיכרון המיוחדת של להב אפשר לכנות מיתית-פולחנית. ההיגיון הוא כזה: התוכן שקורע את הזיכרון הופך מסיפורם של אישה מסויימת וגברים מסויימים לאירוע בראשיתי ומחזורי שהעולם כולו נשאב אל תוכו ונברא מתוכו מחדש. שירי "עד-הבוקר" דומים מבחינה זו להימנונות קינה כמו-דתיים, לא על מות התמוז או חורבן בית המקדש, אלא על גוף האישה שנשדד ונאנס, הומת ובותר: אולי מין גרסה בת זמננו לקינה שהושמעה בשחר הזמנים מפיה של תיאמת, אם האלים המסופוטמית, שהעולם כולו נברא, נולד או הופל, מגוויתה המבותרת.
האסטרטגיה המיתית-פולחנית, ובעיקר מימושה התקיף והוירטואוזי, הופכים את "עד-הבוקר" ליצירת מופת משוכללת ומטרידה. מייד עולה סדרת שאלות הנוגעות לכמה מהשלכותיה של האסטרטגיה הזאת. למשל, לשקילות שהיא יוצרת בין אונס לבין לידה, בריאה וכתיבה, ולמחוייבותה הגלויה של להב לפואטיקה המיתית-פולחנית, הארכי-גברית והאלימה כל כך, של אלתרמן ורטוש (שמתעדנת באמצעות זיקות לשיר השירים ולאה גולדברג). ועל השאלות הקשות מנשוא האלה אין לי אפילו רמז לתשובה.
הילה להב, עד-הבוקר, הקיבוץ המאוחד
- הספר באתר ההוצאה.
- ליאור גרנות על הספר באתר 'פסיכולוגיה עברית'.
- יוני ליבנה מראיין את המשוררת ב'מוסף לספרות, ידיעות אחרונות'.
- שירים נוספים ב-ynet.
- לרשימה על 'יחידה'.